יעקב ברגן (73) וסבטלנה דובנקו (72) מכירים כמעט 60 שנה. הם גדלו באותה שכונה באוקראינה והכירו בגיל 14 – נער ונערה שאהבו לבלות לשחק יחד. עם הזמן נפרדו דרכיהם כאשר כל אחד מהם הלך ללמוד רפואה בעיר אחרת. עם סיום הלימודים יעקב גוייס לצבא האדום ובאחת החופשות כשהגיע הביתה נתקל שוב בסבטלנה. הם החלו לבלות יחד והפעם בהיותם בוגרים התאהבו זה בזו והתחתנו.
בשנת 1991 עלו ארצה יחד. הם גרים בראשון לציון ויש להם שני ילדים. בשנת 1991 עלו ארצה יחד. הם גרים בראשון לציון ויש להם שני ילדים. יעקב עובד כרופא כירורג במרפאות מאוחדת בגבעתיים ויבנה וסבטלנה עובדת כפנימאית המתמחה ברפואת המשפחה במרפאת מאוחדת ברמת גן. לרגל ט"ו באב הם משתפים כיצד שומרים על האהבה והרומנטיות כל כך הרבה שנים.
"60 שנה זה לא משהו שהולך ברגל", אומרת סבטלנה. "הכרנו כילדים, חיזקנו את הקשר כשהיינו נער ונערה צעירים וכעת אנחנו מבוגרים ועדיין מאוהבים". העובדה שהם חולקים אותו מקצוע כמובן מסייעת להם לשמור על קשר מיוחד, שמלא בהבנה והכלה הדדית, כפי שיעקב מעיד: "לפעמים בדרך חזרה מהעבודה אני לא מתאפק עד שאגיע הביתה, מתקשר לסבטלנה לשתף אותה במקרה זה או אחר שהיה לי בעבודה וגם מתייעץ איתה. הידע שלה כפנימאית הרבה יותר מעמיק ורחב מאשר שלי", הוא מפרגן לה.
האם החלטתם ללמוד רפואה יחד?
"ממש לא", אומר יעקב ומוסיף בחיוך: "זה בעיקר ההורים רצו … ואנחנו זרמנו. בכל זאת חינוך סובייטי… כל אחד בנפרד כמובן. הרי הכרנו כילדים וכל אחד הגיע להחלטה להיות רופא מהמקום האישי שלו. אני למשל כילד תמיד רציתי לעזור להורים שלי כשהיו חולים ומכאן באה התשוקה להיות רופא. אפילו לא הלכנו ללמוד יחד ובמזל הגורל הפגיש ביננו לאחר כמה שנים".
"ההחלטה ללכת ללמוד רפואה לא היתה משותפת אבל בהמשך הדרך, הקריירה שלנו התפתחה יחד, זה לצד זה ועם הרבה תמיכה ועצות מבן הזוג", מוסיפה סבטלנה. "אני למשל חשבתי ללכת להתמחות של רפואת נשים אבל בחשיבה זוגית משותפת הבנו שאחד מאיתנו צריך התמחות קצת פחות תובענית כדי להקים משפחה ובחרתי ברפואה פנימית. אני לא מתחרטת לרגע! בדיעבד זו היתה הבחירה הכי חכמה שיכולתי לעשות ויעקב היה זה שכיוון אותי אליה".
האם המקצוע המשותף עוזר לזוגיות?
"בהחלט עוזר כי האינטרסים שלנו דומים, השפה משותפת והשיחות כל כך נכונות ומלאות הבנה הדדית. אנחנו יכולים לסייע אחד לשנייה גם מבחינה מקצועית אבל חשוב מזה מבחינה מורלית והכלה של כל מה שקשור במקצוע תובעני שכזה", אומר יעקב.
מה אתם הכי אוהבים במקצוע הרפואה?
סבטלנה משתפת שמה שהיא הכי אוהבת זה את העבודה עם אנשים וכמובן את היכולת לעזור להם. "גם אם יש פציינטים שמגיעים אליי עצבניים, חסרי סבלנות ברגע שהם נכנסים אני אומרת להם – אצלי בחדר אף אחד לא כועס", היא צוחקת. "מיד אחר כך אני מסבירה להם שאני כאן לעזור והם יכולים לשתף אותי בהכל ולהגיד לי מה שהם רוצים גם אם מדובר בתלונה. הכי חשוב לי לייצר אווירה טובה עם המטופלים שלי ועם בני המשפחה שמלווים אותם. מדובר במקצוע שמצריך המון סבלנות, רגישות וחמלה ואת כל זה ברוך השם יש לי".
"באוקראינה עבדתי בבית חולים גדול שם מצד אחד אהבתי את העיסוק ברפואה הכירורגית והטיפול באנשים ומצד שני את היכולת ללמד סטודנטים כי מדובר היה בבי"ח לימודי. כשעליתי לארץ הייתי צריך לעשות השלמה ומבחני רישוי למרות כל הנסיון שלי. זה לא הרתיע אותי כי אני כל כך אוהב להיות רופא והסכמתי לעשות הכל בשביל להיות כירורג בישראל", אומר יעקב.
"מדינת ישראל הרוויחה רופא מדהים", מפרגנת סבלנה. "יש אליו תור ארוך אבל מטופלים רוצים רק אותו ובצדק. אם שכן או חבר "יטריד" אותו אחרי שעות העבודה בשאלה רפואית הוא אף פעם לא יגיד לא ותמיד יעזור. יש לו לב זהב ואת כל התכונות הדרושות לרופא".
מה המוטו שלכם לזוגיות טובה?
"אנחנו מחזיקים כל כך הרבה שנים יחד בזכות השכל והסבלנות של אשתי. זו האמת. היא יודעת לזהות את הרצון של האנשים ולמה הם זקוקים. ככה היא כרופאה עם המטופלים וככה היא כאשה עבורי. את היכולות המקצועיות שלה היא מביאה לזוגיות", אומר יעקב.
"למטופלים צריך הרבה סבלנות ויש לי מזה בשפע! אז לבעלי לא תהיה לי סבלנות?", היא אומרת.
בנוסף, שניהם מעידים כי הרבה עזרה מההורים סייעו להם בשנים הקשות כרופאים צעירים וגם זה מאד עוזר להחזיק זוגיות יציבה.
יעקב וסבטלנה מספרים כי כדי לשמר את הזוגיות הם מקפידים לעשות הכל יחד – החל מבילויים של תיאטרון וכד' וכלה בקניות בסופר. בסוף יום עבודה יעקב ממתין לסבטלנה כדי לנסוע יחד הביתה. הם מעידים שגם היכולת להמשיך לעבוד בגיל כזה שומרת עליהם צעירים ואוהבים. "אנחנו שמחים שאנחנו יכולים להמשיך לעבוד בגיל שלנו. זה כבר לא בשביל המשכורת אלא בשביל ההנאה והסיפוק. אומרים לנו שאנחנו נראים צעירים מגילנו. זה בזכות העבודה והחיים המשותפים. עבודה זו בריאות ואהבה מניעה הכל – זכינו לשילוב של שניהם".
