לבית המשפט הוגשה תביעת פיצוויים עקב תאונת דרכים שאירעה לתובע. התובע נפגע עת נפל במהלך נסיעה באוטובוס של חברת אגד, בקו בין-עירוני, מחיפה לירושלים.
התובע טען בין השאר, כי במהלך הנסיעה באוטובוס כאמור, באזור יוקנעם, הוא קם ממושבו כדי לטפל בתיק שלו שנמצא בתא מעל המושב. אולם לפתע, בלם הנהג, או האוטובוס הטלטל או הסתובב מחמת הנסיעה, והתובע נפל ונחבל.
חברת הביטוח הכחישה את טענות התובע, הן נסיבות קרות אירוע נפילה באוטובוס והן אומדן נזקיו. לטענתם, האירוע הנטען אינו בא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ולכן יש לדחות את התביעה נגדם.
לעניין נסיבות האירוע, בית המשפט ציין כי לא מדובר על אירוע נפילה בירידה מאוטובוס אלא מדובר באירוע שהתרחש במהלך נסיעה בין-עירונית, מחיפה לירושלים, בכביש ראשי. הפגיעה בתובע חייבה עצירה ממושכת של האוטובוס – כך יש להניח – ובהתאם, לעיכוב ממשי בהמשך נסיעתם של יתר הנוסעים, זאת כדי להזעיק אמבולנס ולפנות את התובע לטיפול רפואי. מדובר באירוע חריג ויש להניח שהוא לא נשכח תוך זמן קצר.
מחומר הראיות עלה כי התובע פנה לאגד לעניין התאונה, מספר ימים לאחר האירוע (התביעה הוגשה כשנה לאחר האירוע). אמנם התובע לא הניח לפני בית המשפט את עותק פנייתו האמורה ולכן לא ברור מתי היא נשלחה, אולם ממכתב התשובה של אגד לתובע, עולה כי 13 יום לאחר האירוע), אגד הפנתה אותו לחברת הביטוח.
הצדדים צרפו פסיקה בנושא נפילה ממשאית תאונת דרכים ונפילה ממלגזה שהוכחשה על ידי חברת הביטוח. ממכלול התמונה שעלה נראה כי לא הייתה כל מניעה לערוך בירור עם הנהג, זמן קצר לאחר האירוע, בכלל זה, לברר עמו האם קדמה לנפילת התובע עצירה פתאומית של האוטובוס, סיבוב חד או כל סטייה בנסיעתו.
בית המשפט ציין כי במובחן מנטל השכנוע (שהוא נטל מהותי) אשר בהעדר כל הוראה מיוחדת בדין, נטל זה מוטל על התובע וזאת מכוח הכלל לפיו " המוציא מחברו עליו הראיה", נטל הבאת הראיה ( שהוא נטל דיוני), משמעותו היא כי ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, חובה עליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל זה, ואילו ביחס ליריבו – משמעות הנטל היא חובתו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. "נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו".
כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון.
בית המשפט הגיע למסקנה כי נטל הבאת הראיות עבר אל הנתבעים, הרי לפי ההלכה הפסוקה, חזקה על בעל דין שלא יימנע מהבאת ראיה שיש בה כדי לקדם את עניינו. משכך, בהימנעה של הנתבעת בנסיבות הליך זה מהבאת עדות הנהג, חזקה היא כי הבאת אותה ראיה הייתה פועלת דווקא לרעתה. כל שכן כאשר מדובר בבעל דין שאינו נדרש על-ידי הנתבעת להתייצב להעיד.
הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין מלהעיד. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך כלל לאי העדתו של עד, בעוד שבעל דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי.
כתוצאה מהאירוע נפגע התובע בגופו, בעיקר בראשו. התובע פונה באמבולנס לקבל טיפול רפואי בבית החולים רמב"ם בחיפה. בבדיקה נמצא פצע מדמם באזור פרונטלי של הראש. התובע איבד את יכולת ההתמצאות לפרקים.
התובע טוען כי מאז האירוע הוא סבל מכאבים בכל חלקי גופו אשר מקשים עליו בחיי היום-יום ובתפקוד בכלל. מאז האירוע תפקודו נפגע, ומאדם עצמאי הוא הפך לאדם שנזקק לעזרה והשגחה. עקב האירוע סובל התובע מחוסר יציבות, חוסר ריכוז, עייפות רבה, בעיית שיווי משקל, בעיות מוטוריות וחוסר התמצאות.
לאור הרושם האמין שבעדות התובע מחד גיסא, בהעדר כל גרסה מוכחת מטעם הנתבעים מאידך גיסא, בנסיבות אלו ועל-יסוד האמור, בית המשפט פסק כי גרסת התובע עדיפה על גרסת הנתבעים, ומכאן נקבע כי האירוע הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
