אחד המקצועות החשובים הנלמדים בשנה ג' הוא הדמיה לסוגיה השונים. רנטגן, אולטרא סאונד, CT ודומיהם. עיקר לימודי ההדמיה נסבו סביב צילומי הרנטגן ופענוחם. בסוף שנה ג' ישנו מבחן מסכם, קשה למדי, בנושא ההדמיה בכלל ורנטגן בפרט.
הבחינה מחולקת לשניים, כאשר החלק הראשון הוא בחינה בכתב, ובחלק השני, המאתגר יותר, מפוזרים צילומי רנטגן שונים באולם גדול, בסמוך לכל אחד מהם דף בו מפורטת ההיסטוריה הרפואית של המקרה בצילום, ועל התלמיד לזהות במה מדובר. בין עשרות המקרים, פיזרו המרצים מספר צילומים של בעלי חיים בריאים לחלוטין, אולם מסתבר שהיו אלה הצילומים הקשים ביותר לפענוח.
במשך שנת הלימודים נהגתי מעת לעת להגיע למרפאתו של ד"ר היימן בחולון בכדי לחוות פרקטיקה וטרינרית. באחת הפעמים כשהגעתי למרפאה ישר אחרי הרצאה ברנטגן, הייתי טעון וממולא בידע טרי. ד"ר היימן ביקש ממני לבדוק צילום רנטגן של כלבה שזה עתה סיים לפתח. לאחר בדיקה מעמיקה ויסודית הגעתי למסקנה שמדובר בדלקת רחם ושיש לנתח את הכלבה לאלתר.
ד"ר היימן והלקוחה הסתכלו זה בזה ופרצו בצחוק רועם. הסתבר שהכלבה הייתה מעוקרת מזה 5 שנים והגיעה למרפאה עקב שלשול דמי. הד"ר הנכבד, עשיר בידע ובניסיון, לימד אותי בקצרה לקח חשוב: לעולם לא להסתמך על אמצעי עזר בלבד לאבחון מקרה רפואי מבלי לקחת אנמנזה מדויקת ובלי לבדוק באופן אישי ועם כל החושים את בעל החיים הנמסר לטיפול.
לקראת הבחינה הממשמשת ומגיעה, בילינו לילות כימים ספונים בחדר ארכיון הרנטגן, בוחנים מאות צילומים מול התיקים הרפואיים.
באותה תקופה, בני, מתן, היה כבר בן מספר חודשים. אשתי היא מורה ותיקה לחינוך מיוחד ועוסקת בהוראה לילדים אוטיסטים. ממש בסמוך למועד הבחינה ברנטגן, החליטו בביה"ס לאוטיסטים, "יחדיו", להוציא את הילדים הבוגרים לטיול בן יומיים במעגן מיכאל. ההתרגשות סביב האירוע הייתה רבה כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ילדים אלו ישהו מחוץ לביתם ולמסגרת אליה הם רגילים. מובן שבמקרה כזה כל צוות ביה"ס, הכולל את אשתי, נסעו לטיול.
כך יצא שנשארתי לבד עם התינוק בעת שהתכוננתי למבחן. באמצע הלילה התעורר הילד בבכי, שטוף זיעה, ובבדיקת חום הסתבר לי כי הוא קודח. טלפנתי לחמותי שתבוא לעזור לי ובינתיים הושבתי את העולל באמבטיה, ביד אחת הזלפתי עליו מים וביד השנייה החזקתי את הקלסר של לימודי ההדמיה. כך מצאה אותנו חמותי, כאשר אני כמעט נרדם, והילד, שכבר הרגיש יותר טוב, שיחק עם הברווז שלו באמבטיה, והשפריץ בשמחה לכל הכיוונים.
בלי לנוח לרגע ובלי לאכול משהו, נטלתי בחופזה את יתר המחברות והספרים, נפרדתי לשלום מהילד ומסבתו, ומיהרתי לפקולטה.
לא פלא אם כן שהגעתי לבחינה מטושטש, עייף ולא ממוקד. כאשר קיבלתי לידיי את טופס הבחינה חשכו עיני, לא בפאראפרזה אלא באמת, הרגשתי "בלק-אאוט" מוחלט ולא הצלחתי אפילו לזהות מה כתוב בדפים שמולי. ניגשתי למרצה להדמיה, פרופ' בר גיא הנערץ והאהוב עלינו מאד, סיפרתי לו את קורותיי בלילה הקודם, והתנצלתי על כך שאין באפשרותי בשום אופן במצבי אז לעבור את המבחן.
"הבט", אמר לי, "לפי תקנון האוניברסיטה העברית, ברגע שטופס הבחינה נמסר לסטודנט, הרי שהבחינה למעשה החלה, ואם הטופס מוחזר, הרי שהתלמיד בעצם נכשל, והוא מחויב להגיע למועד ב'".
"ניחא", השבתי, "גם כך אינני יכול לבצע אותה, ואגש אם כן למועד נוסף בעוד שבועיים". פרופ' בר גיא חשב מעט ואמר, "אני הרי מכיר אותך היטב, אני חושב שאתה כן יכול להיבחן, אני מוכן לאפשר לך להתחיל את הבחינה חצי שעה יותר מאוחר". הוא שלה מכיסו צרור מפתחות, הסביר לי מהו המפתח של משרדו האישי, והמליץ לי ללכת לשם ולנוח מעט. עשיתי כהמלצתו, נכנסתי לחדרו, שמתי מים בקומקום, ועד שהמים רתחו, נכנסתי להתקלח. לא הבאתי בגדים להחלפה, ולכן הסתובבתי עירום בחדר, ובזמן שחיכיתי להתייבש, לגמתי כוס קפה שחור חזק וממותק.
אחרי כחצי שעה הרגשתי שכוחותיי שבים אלי, התלבשתי וחזרתי רענן לכיתה. כמובטח, קיבלתי שוב את טופס הבחינה, ואפילו הצלחתי לסיים אותה יחד עם שאר חברי לכיתה, ולגשת לחלקה השני באולם סמוך. עברתי את הבחינה בהצלחה , ועד היום אני מודה לפרופ' בר גיא על כך.
