יורם (40) פגש את דגנית (38) במסיבה.
הם קבעו להיפגש ביום המחרת ולבלות יחד. בין השניים נרקמה מערכת יחסים רומנטית קצרה, כאשר מתחילתה הבהיר יורם כי הוא אינו מעוניין בקשר רציני ומחייב. לאחר כחודש ימים, נותק הקשר בין השניים ומיד בסמוך לאחר מכן דגנית גילתה שהיא בהריון.
כשבישרה דגנית ליורם על ההריון, ביקש יורם לערוך בדיקת רקמות שתוכיח שהוא אכן האב. יורם אף רמז שהוא סבור שההריון היה מתוכנן על ידי דגנית, אשר הוליכה אותו שולל ודרש מדגנית במפגיע שתבצע הפלה. דגנית דחתה את ההאשמה והחליטה ללדת את הילד.
יורם דרש שדגנית תחתום יחד עימו על הסכם המשחרר אותו מכל התחייבות כספית כלפי הילד, שכן ההחלטה להמשיך בהריון היתה של דגנית בלבד. לימים, הגישה דגנית תביעת מזונות בשם התינוק כנגד יורם. יורם טען כי דגנית פיתתה אותו, הבטיחה לו כי היא משתמשת באמצעי מניעה, ועל סמך הבטחה זו קיים עימה יחסי מין. יורם האשים את דגנית כי "גנבה את זרעו" בכוונה תחילה וטען כי הוא משוחרר מחבות כספית כלפי הילד, לאור ההסכם שנחתם ביניהם.
לפניכם העקרונות המנחים את בית המשפט, בבואו לדון בטענה של "גניבת זרע".
מהי הטענה של "גניבת זרע"?
טענה זו עולה, על פי רוב, במצב בו אשה נכנסת להריון מקשר אינטימי, לא מחייב, במסגרתו היה ברור לצדדים, או, לכל הפחות, לגבר, כי אין בכוונתם או ברצונם להביא ילד משותף לעולם. טיעון אופייני במקרים אלה הוא שהגבר סמך על האשה שלדבריה היא נוטלת אמצעים למניעת הריון, ועל כן האמין כי היחסים האינטימיים ביניהם בטוחים. כאשר מתברר שהאשה הרתה, טוען הגבר כי ההריון היה מתוכנן על ידה, וכי האשה פיתתה אותו, והשתמשה בזרעו, ללא הסכמתו, על מנת להכנס להריון.
מהי משמעותה של טענת ה"פיתוי"?
באחד מפסקי הדין המנחים בנושא "גניבת זרע", בחן בית המשפט את טענת ה"פיתוי" והביע דעה ברורה בנוגע לטענות מסוג זה. בית המשפט העליון קבע כי גבר המקיים יחסי מין עם אשה, בין אם בעקבות "פיתוי" ובין אם בלעדיו, אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשיו. מי שאינו יכול לעמוד בפיתויים לסוגיהם, אינו פטור בשל כך מאחריות למעשיו. למעשה, בית המשפט שלל את הטענה שעשוי להעלות הגבר, לפיו האשה פיתתה אותו והוליכה אותו שולל.
מהן החובות של האב כלפי הילד, במקרים בהם האב לא רצה בהבאתו לעולם?
זכות הבכורה בנוגע להחלטה, האם להמשיך בהריון, נתונה אך ורק לאם. העובדה כי אב אינו מעוניין בהמשך ההריון אינה מפחיתה מחובותיו כלפי הילד, כאשר יוולד, זאת נוכח גישת הפסיקה, לפיה אין לפגוע בזכויותיו של הילד, בגלל נסיבות שאירעו טרם הולדתו, ומקורן ביחסים בין הוריו.
חובה ברורה ובולטת של האב כלפי הילד, היא חובת המזונות. במקרים רבים, כאשר הילד נולד כתוצאה ממפגש מקרי או קשר לא ממוסד, כופר הגבר באבהותו. במקרים מסוג זה, על האשה להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לקבוע את האבהות. קביעה זו נעשית, על פי רוב, על סמך תוצאותיה של בדיקת רקמות, אליה מופנים הצדדים ע"י בית המשפט. לאחר ההצהרה על האבהות, ייערך רישום מתאים במשרד הפנים.
האם הגבר יכול לסרב לבצע בדיקת רקמות?
לא ניתן לחייב את הגבר לעבור בדיקת רקמות. יחד עם זאת, סירוב הגבר לעבור את הבדיקה, ישמש ראייה בעלת משקל ניכר כנגדו. סירוב לעבור בדיקה, אשר אמינותה גבוהה ביותר, מעלה את החשד, כי הסירוב נובע מן הידיעה כי הגבר הוא אכן אביו של הילד, שאם לא כן, היה האב הנטען ממהר לבצע את הבדיקה, על מנת להסיר ממנו כל חבות כלפי הילד. על כן, סירוב לעבור בדיקה, בצירוף ראיה קלה נוספת, יאפשר לבית המשפט לקבוע את האבהות, אף ללא עריכת הבדיקה.
משנקבעה האבהות, הרי שעל האב חלות כלל החובות שבין הורים לילדים. אין כל משמעות לעובדה, כי האב לא חפץ בהבאתו של הילד לעולם. לאחר קביעת האבהות, יפנה בית המשפט לדון בתביעת המזונות.
האם יש תוקף להסכם בין הצדדים, בו פוטרת האשה את הגבר ממחוייבות כספית כלפי הילד?
הסכם משפטי, במסגרתו פטור הגבר מכל חבות כלפי הילד, מנוגד לתפיסות חברתיות בסיסיות ועל כן הוא משולל תוקף. כאשר הסכם סותר את הערכים שהחברה דוגלת בהם, ניתן לומר שההסכם בטל מטעמים של תקנת הציבור. ההסכם שכזה מהווה פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו, והכרה בו מהווה גושפנקא להתנערות הורה מילדו בדרך הפוגעת בזכויותיו של הילד. על כן, ההסכם ראוי להפסל מטעמים של תקנת הציבור. נוסף לכך, בתי המשפט קבעו פעם אחר פעם, שהסכמים הנחתמים על ידי הורים אינם מחייבים את ילדיהם הקטינים, כאשר אין ההסכמים משקפים את טובתם של הילדים. על כן, הילד רשאי להגיש תביעה עצמאית לבית המשפט (באמצעות אמו המשמשת כאפוטרופסית שלו) לפסיקת מזונותיו, ללא תלות בהסכם בין ההורים.
האם הגבר יוכל לתבוע פיצוי מהאשה, בגין חיוב המזונות שבית המשפט יפסוק לו?
הגבר לא יוכל לתבוע את האשה מכח הסכם שנחתם ביניהם, שכן ההסכם משולל תוקף. יחד עם זאת, הגבר יוכל לנסות ולבסס תביעה נזיקית לפיצוי כספי, שעילתה התרמית, כביכול, שהפעילה כנגדו האשה, בכך שיצרה מצג שווא, לפיו היא נוטלת אמצעי מניעה, ועל כן אין חשש שהיא תכנס להריון. הסיכויים של תביעה כזו להתקבל הינם קטנים ביותר, שכן אחריות רבה מיוחסת לגבר, בהיותו אדם בוגר, אשר צריך להיות מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו. רק במקרים בהם יעלה בידי הגבר להוכיח באופן חד משמעי, שהאשה שהרתה לו הטעתה אותו באופן מכוון ומתוכנן מראש, במטרה להכנס ממנו להריון, ייתכן שהוא יהיה זכאי לפיצוי מהאשה, אולם היכולת להוכיח זאת מוגבלת ביותר. ראוי לזכור, כי לאירועים אינטימיים מעין אלה אין עדים נוספים, זולת בני הזוג, ועל כן הסיכוי להוכיח כי אכן ארעה תרמית מכוונת קטן עד מאוד.
במקרים בהם אין המדובר בתרמית, אלא ברשלנותם של הצדדים, בכך שנמנעו להשתמש באמצעי מניעה, בוודאי שהגבר לא יוכל לבסס עילת תביעה לפיצוי מהאשה. רבים המקרים בהם הגבר אינו מתעניין בקיומם של אמצעי המניעה ואף אינו עושה שימוש בעצמו באמצעי מניעה. "עצימת העיניים" הזו של הגבר וחוסר ההתעניינות שלו בדבר תעמוד לו לרועץ, שכן הוא לא יוכל להטיל את האחריות על כך על האשה. על האשה לא מוטלת החובה להבהיר לגבר, טרם קיום המגע האינטימי, כי היא אינה משתמשת באמצעי מניעה. כפי שצויין על ידי בית המשפט העליון: "גבר המקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך כי בעשותו כן הוא נוטל לעצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים".
האם ניתן לחייב את האב להיות בקשר עם הילד?
הסדרי הראיה של האב עם ילדיו נתפסים כזכות של האב ולא כחובה שלו. לכן, קשה מאוד לכפות קיומו של קשר בין האב לילד, במידה והאב אינו מעוניין בקשר שכזה. היה והאב ישנה את דעתו ויבקש לשמור על קשר עם הילד, ניתן יהיה לעשות זאת בליווי הדרכה מקצועית מתאימה לכל הנוגעים בדבר, בפרט אם מדובר בתקופת ניתוק ארוכה.
שאלות לעו''ד זינגר ניתן להפנות גם במערכת השאלות והתשובות של המקומונט ולקבל תשובה ראשונית בתוך 24 שעות.
