בראשית הקריירה שלי כרופא וטרינר, יצא לי פעם לטפל בכלבה שהייתה נגועה קשות בקרציות.
היא הייתה במצב של גסיסה והצלחנו להצילה רק לאחר שנתתי לה מנת דם שהוצאתי מכלבנו האהוב, בוף. לאחר לילה שלם של מאמצי טיפול, כאשר מצבה הוטב במקצת והתייצב, נכנסתי להתקלח.
מסתבר שאחת הקרציות חדרה דרך שכבות הבגדים ונעצה את גפי הפה שלה בסמוך למפשעה. הסרתי אותה בעדינות לאחר שהרטבתי אותה עם אלכוהול ומעט שמן פרפין וחיטאתי את מקום הפצע.
שלושה ימים אח"כ חטפתי חום גבוה מאד, כמעט 40 מ"צ, פריחה בכל הגוף, ועיוות קשה של הראייה, לקחתי מונית ונסעתי במהירות לביה"ח בו עבדתי. הרופא במיון, ברגע שראה אותי, אשפז אותי לאלתר בחדר בידוד.
לאחר ששמע את סיפורי, קבע שמדובר בקדחת קרצית, לקח ממני דגימת דם, שנשלחה אחר כבוד למעבדה מיוחדת בלונדון. בינתיים חוברתי לאינפוזיה IV והתחלתי לקבל אכרומיצין, אנטיביוטיקה מקבוצת הטטראציקלינים. שהיתי שבוע ימים בבידוד מוחלט.
בגלל שהייתי מקרה מיוחד, לא בכל יום מתאשפז רופא וטרינר עם מחלה אקזוטית כזו, נהג מנהל ביה"ח לבוא מדי בוקר לבקרני במסגרת סיבובי הבוקר במחלקות השונות כשהוא מלווה בסטאז'רים וסטודנטים לרפואה מרחבי ביה"ח.
הוא נהג להיכנס ראשון לחדר, אצבעו על שפתיו כשהוא מסמן לי לשתוק, והתחיל מייד ממטיר שאלות רבות ומגוונות לעדת תלמידיו המבוהלים. אז הבנתי ביתר שאת כמה כיף לי שלמדתי וטרינריה ולא רפואה. הם היו מתפתלים בתשובותיהם, ולא הצליחו אפילו פעם אחת לאבחן מה יש לי. אז הוא נהג לצעוק עליהם:"…תחזרו לספרייה לשנן את תלמודכם, חדלי אישים שכמוכם…" ועוד כהנה תוכחות, אח"כ פנה אליי וביקש שאסביר מה יש לי. אז התחלתי להסביר על קדחת הקרצית של הכלב, של האדם, על חיידק הארליכיה קניס, על האלטרנטיבות השונות לטיפול באדם ובבע"ח. הסטאז'רים בהו בי בפה פעור, והפרופסור הגדיל לעשות בהשפילו אותם בתענוג בולט לעין, סדיסט שכמותו, ואמר להם שאפילו החולים יודעים יותר טוב מהם…
כאשר הוא יצא מן החדר בהפגנתיות, הפנו אלי הסטודנטים מבט שואל ואני הסברתי להם במה מדובר. גם הרגעתי אותם שהפרופסור אינו כ"כ חכם אחרי ככלות הכול, כיוון שאני זה שהגעתי למיון ופחות או יותר אמרתי להם מה יש לי. אני מניח שאם הם היו צריכים לגלות זאת בעצמם, ייתכן ולא הייתי כאן היום לספר את סיפורי, כפי שאירע, אולי לאיש ידוע שעבר מקרה דומה.
סטאז'ר מטפל בווטרינר במיון
לפני מספר שנים לקיתי בהרעלת מזון חריפה. כנראה שאכלתי מנת שווארמה מזוהמת. באמצע הלילה התעוררתי עם כאבי בטן עזים, מלווים בהקאות חוזרות ונשנות.
חשבתי לחכות לבוקר, אולם כשהתבוננתי במראה ראיתי את עיני השקועות בחוריהן עמוק מאד , ואת החיוורון על פניי, החלטתי שאין טעם שהסנדלר ילך יחף, וביקשתי מאשתי שתסיע אותי לחדר המיון . ביקשנו מהשכנה שתבוא להשגיח על הילדים הישנים, ומיהרנו למיון.
בהגיענו לשם הסתבר לנו כי אני המקרה הכי קל באותו לילה, הגיעו הרבה מקרים של תאונות דרכים, כמו גם התקפי לב לרוב. חיכיתי במיטה במיון , מתעוות מדי פעם בהתקפי הקאה בלתי נשלטים. הגיע סטאז'ר צעיר, שאל אותי קצרות במה העניין, ציווה על אחת האחיות לחבר אותי לאינפוזיה ופנה ללכת לדרכו. עצרתי אותו וביקשתי לקבל גם פראמין יחד עם האינפוזיה, כיוון שאני מתעוות מכאבים. אשתי הסבירה לו כי אני רופא וטרינר, הוא הנהן והורה לאחות לתת לי את מבוקשי. תוך מספר דקות החלה התרופה לפעול את פעולתה, ואני שקעתי בנמנום מיטיב.
בבוקר השכם, עת התעוררתי, הבחנתי באשתי יושבת על כיסא בסמוך אליי. כמו כן היה מונח על חזי גיליון רפואי מפורט ביותר. היה כתוב שם כי הכבד שלי נמוש, הטחול ללא סימנים פתולוגיים, הטמפ' 37.2 מ"צ. שאלתי את אשתי אם מישהו בדק אותי במהלך הלילה בעודי ישן, והיא השיבה בשלילה, ואף הוסיפה כי מרגע שחוברתי לאינפוזיה, אף אחד לא ניגש אליי, ובוודאי שלא בדק אותי.
ביקשתי לקרוא לסטאז'ר שטיפל בי והוא אכן הגיע אליי לאחר זמן לא מעט.
מה העניין? שאל, ואני שאלתיו מה פירושו של גיליון רפואי זה? מה אתה מתכוון הוא היתמם?
לא יכולתי לסבול זאת יותר והטחתי בפניו שהוא פשוט פברק גיליון רפואי שלם, בלי שטרח אפילו לבדוק לי חום. הוא הגדיל בטיפשותו לעשות, כיוון שהיה אמור לדעת שאני רופא וטרינר, האמור להבין משהו מן הסתם ברישומים רפואיים.
איך העזת? שאלתי בחימה שפוכה, איך אתה מעיז אפילו להעלות במחשבתך מן התנהגות כזו , פסולה בכל דרך שתסתכל עליה, מוסרית, ערכית, אתית וחוקית?
הוספתי ואמרתי כי כסטודנטים לווטרינריה בביה"ח בבית דגן לא היינו מעלים על דעתנו לבצע מין תעלול שכזה, ואלוהים עדי כי היו לנו סיבות למכביר, ומי שהיה נתפס בכגון זה היה "עף" לאלתר מבית הספר, ובצדק.
איך אתה, רופא, במיוחד רופא מתחיל, מעיז לכתוב גיליון רפואי מומצא, בלי לבדוק למצער את הפציינט. אם כך אתה מתחיל את הקריירה שלך, שאלוהים ישמור אותנו מה יהיה איתך בהמשך.
לכמה אנשים תמימים עוד עשית תרגיל דומה?
הוא התיישב על המיטה בסמוך אליי, הליט את פניו בידיו והתחיל לבכות. הבנתי שעבר עליו לילה קשה, רופא יחיד לבדו במיון כל כך עמוס, אם כי זה לא הצדיק התנהגות פלילית ומגונה שכזו.
הוא הבטיח לי שלמד את הלקח וכי לא יחזור על מעשהו בשנית.
החלטתי בעצה אחת עם אשתי שלא להגיש תלונה נגדו, בכדי שלא לפגוע בעתידו.
עד עצם היום הזה אני ניחם על החלטתי. ייתכן ובכל זאת הייתי צריך לפנות לממונים עליו, באופן דיסקרטי, ולתאר את אשר אירע. אני מתנחם בעובדה שהוא היה במצב כזה של שוק כאשר הטחתי בפרצופו את האמת, והיה נראה כל כך מזועזע, ואני מקווה ומאמין שלפחות לגביו זו הייתה מעידה חד פעמית שלא יעיז לחזור עליה שנית.
