בתקופה בה התחלתי ללמוד לימודים אקדמיים באוניברסיטה, לא היתה עדיין פקולטה לווטרינריה בישראל, ואפילו לא פרסומים לגבי אפשרות כזו.
מכיוון והאופציה ללמוד בחו"ל, בשלב ההוא בחיי, ירדה מן הפרק עקב אילוצים תקציביים משפחתיים, האלטרנטיבה הייתה לגביי, ללמוד בפקולטה למדעי החיים, ולהתמקד בהתנהגות בעלי חיים.
ציוני הבגרות שלי היו סבירים למדי, וכללו ציונים מעל 85 במיוחד בביולוגיה , אנגלית, ומתימטיקה 4 יחידות.
לפיכך סברתי כי לא אתקל בקשיים מיוחדים בקבלה ללימודי ביולוגיה, והתחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
בשיחה מקדימה עם יועצת ללימודים של האוניברסיטה, הסתבר לי כי קיימות שתי "הקבצות" של לימודי מתמטיקה בשנה א', הקבצה ראשונה לבעלי בגרות 4-5 יחידות, הכוללת 4 שעות לימוד שבועיות ועוד שעתיים תרגול.
ההקבצה השנייה נועדה לכל היתר, והיא כללה 6 שעות לימוד שבועיות ועוד 4 שעות תרגול, כל זאת בנוסף ללימודי יתר המקצועות שכללו שמות מפחידים כגון כימיה כללית, כימיה פיסיקאלית, ושמות מתונים ומוכרים יותר כגון ביולוגיה של התא, ומבוא לבוטניקה.
חלק מחברי לגרעין הנח"ל ולשירות הצבאי נרשמו ללימודי הנדסת חשמל, ויצא לי במקרה לראות אותם מתכוננים לבחינה במתימטיקה, במעונות הסטודנטים.
מהסתכלות חטופה בערימות דפי התרגילים שלהם, שמבחינתם היו בסיסיים ביותר, הבנתי ש-4 שנים בשירות צבאי, הקהו במוחי כל התייחסות למקצוע החשבונאי.
לכן פניתי שוב ליועצת החינוכית, ורשמתי את עצמי להקבצה ב' על אף העובדה שמבחינת ציוני הבגרות שלי יכולתי בקלות להתקבל להקבצה א'. בכל אופן, בתום הסמסטר הראשון, שתי ההקבצות צריכות היו להבחן באותה הבחינה, ולפיכך להגיע לאותה רמה אקדמית.
בשיעור הראשון הסתבר שהמרצה שלנו הנו ראש המגמה למתמטיקה של האוניברסיטה בכבודו ובעצמו, והמתרגל שלו היה בחור צעיר ומבריק, עולה חדש מארגנטינה, שעלה לארץ חודשים ספורים לפני תחילת הלימודים.
עם תחילת השיעור הבהיר לנו הפרופסור הנכבד כי הוא מתכוון "לקרוע לנו את הצורה" בשפה אקדמית ודיפלומטית עשירה, וכי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שכולנו נוציא ציונים גבוהים יותר במבחן המסכם מול ההקבצה הראשונה. הוא ממש לקח את זה אישית, והתייחס לזה כאל דרבי בכדורגל שבו הוא ואנחנו חייבים לקחת אליפות.
בנוסף, התבררה בעיה חמורה, בעיית המתרגל, שאמנם היה מלא כוונות טובות, אולם, העברית שבפיו הייתה בסיסית ביותר, כך שמצאתי את עצמי מייד בהתחלה בתפקיד של מתרגם לכיתה כולה.
למותר לציין, כי בתקופה זו, שכחתי כל מה שלמדתי לבגרות, ולמעשה התחלתי ללמוד מתימטיקה כמעט מהתחלה, והניסיון להסביר לחברי ולעצמי למה מתכוון המתרגל בעברית הקלוקלת שלו, הכביד עליי מאד.
לאחר מספר שיעורי תרגול, בהם התברר לנו כי אנחנו לא מבינים דבר, הן עקב המתמטיקה הגבוהה והן עקב העברית הירודה, חשבנו לכתוב עצומה להנהלת הפקולטה, אולם לא רצינו לפגוע במתרגל הנחמד.
לבסוף, מישהו מאתנו הסביר את הסיטואציה בעדינות לפרופסור שלנו, בשיחת מסדרון, בלי "להלשין" להנהלה, והוא מצידו החליט לקחת על עצמו גם את מלאכת התרגול.
התוצאה הייתה שקיבלנו מנה מרוכזת ביותר של 10 שעות מתימטיקה שבועיות , והוא אכן קיים את מה שהבטיח וקרע לנו את הצורה כדת וכדין…
בסופו של דבר זה השתלם לנו שכן רובנו קיבלנו ציונים גבוהים יותר במבחן המסכם בסוף הסמסטר, ממשתתפי ההקבצה השנייה.
אבל, לא למדנו רק מתמטיקה בשנה הראשונה, אלא גם מקצועות בסיס נוספים במדעי החיים.
זכורה לי אפיזודה טראומטית במיוחד.
עם קבלת תוכנית הלימודים, השיעור הראשון , ביום א' בבוקר, היה אמור להיות שיעור במבוא לכימיה כללית.
כאשר נכנסה המרצה לכיתה, היא התחילה ללמד ביולוגיה של התא.
תמהתי על כך, שכבר בהתחלה אין התאמה בין תוכנית הלימודים הכתובה למה שקורה בפועל.
אולם לא היה לי זמן רב לתהות, שכן אותה מרצה החלה "להפגיז" במונחים ביולוגיים ובמשפטים מורכבים ביותר, ואני מצאתי את עצמי מנסה נואשות להתמודד עם שטף הנתונים שזרמו מפיה, ולנסות לכתוב הכל בקלסר, בקצב מסחרר.
מהר מאד הסתבר לי כי רצון לחוד ומציאות לחוד.
ראשית , גיליתי כי יכולת הכתיבה שלי, פיזית, החלידה בכל התקופה בה שרתי בצבא, ולא הזדמן לי לכתוב הרבה.
לאחר מספר דקות של שיעור, התחילה יד ימין שלי לכאוב, וגיליתי שרירים ועצבים שלא ידעתי כלל עם קיומם.
שנית, גיליתי כי אני יכול בהחלט להקשיב, ואני יכול בהחלט לכתוב, אולם אינני מסוגל לעשות את שני הדברים בו זמנית!
שלישית, לא הבנתי דבר וחצי דבר ממה שהמרצה דיברה.
אמנם כל מילה לחוד הייתה מובנת לי, אולם המשפטים לא הסתדרו לי במוח מבחינה הגיונית. מעט מעט התחלתי להרגיש את הפאניקה משתלטת על כל ישותי, וכמה שהתאמצתי להבין, לא הצלחתי.
החלטתי להפסיק לכתוב, ולנסות להקשיב בלבד, שמא אצליח להבין משהו ממה שהמרצה אומרת, הרי אני בכל זאת הבעלים הגאה של בגרות 5 יחידות בביולוגיה ולא ייתכן שאני יושב כמו גולם ולא מבין דבר וחצי דבר ממה שנאמר מול עיני ממש.
הסתכלתי סביבי בגנבה, וראיתי שכולם כותבים במרץ, מה שהגדיל אצלי את החשש שאני סתום במיוחד.
לפתע, הרים אחד מיושבי השורות האחרונות את ידו, וביקש לשאול שאלה.
הסתבר שזה בחור ערבי, מנצרת, שכמובן הגיע לאוניברסיטה ישר אחרי התיכון, וכל החומר עוד היה טרי במוחו.
באותה השעה המרצה הייתה עסוקה בכתיבת איזושהי נוסחה כימית מסובכת על הלוח. המורה פנתה אליו בתהייה, והוא אמר לה שנפלה טעות מצידה בנוסחה על הלוח. היא נסוגה 2-3 צעדים אחורה והתבוננה על הלוח בתשומת לב רבה, ואז הודתה לו, ניגשה ללוח, מחקה חלק מן הנוסחה, וכתבה אותה שוב בצורה אחרת.
למותר לציין שאירוע זה שבר אותי סופית, לא הבנתי מלכתחילה מה היא כותבת, והבחור הזה עוד מתקן אותה!!!
השלכתי בתסכול את העט מידי על השולחן, ולהפתעתי ולרווחתי הבחנתי כי עוד רבים מעמיתיי לכיתה נוהגים כמוני, ומשליכים בייאוש את העטים שלהם, וחופנים את פניהם בידם במצוקה גדולה.
לרווחתנו, הגיע עת ההפסקה, כולנו יצאנו מהכיתה, אבלים וחפויי ראש.
עד לרגע זה לא הכרתי אף אחד מהכיתה, וכעת אזרתי אומץ ושאלתי: " תגידו, מישהו הבין משהו בכלל??", כולם פנו אלי והתחילו לדבר בעת ובעונה אחת, ומסתבר שרוב הכיתה לא הבינה כלום, אולם אף אחד לא העיז להפגין זאת בפרהסיה.
אומרים שצרת רבים זו חצי נחמה, ואנחנו בהחלט התנחמנו בכך שרובנו לא הבנו כלום מהרצאת פתיחה זו.
מאוחר יותר הסתבר לנו שזו דרכה של האוניברסיטה להכניס אותנו לתלם, זו באמת הייתה הרצאה לא לפי התוכנית, אלא מעין טיפול קבוצתי בהלם, הנהלת הפקולטה והמרצה עשו זאת בכוונה, בכדי להבהיר לנו שנגמרו ימי התיכון העליזים, כאן לומדים, וברצינות!!!
ההרצאות הבאות התנהלו בקצב מתון יותר, ומובן יותר, אנחנו התחלנו להכיר אחד את השני, ונוצרו חברויות בינינו הסטודנטים, אשר חלקן מחזיקות מעמד עד היום.
כיום, אני נוהג מדי פעם לספר זאת לתלמידים במסגרות השונות בהן אני מרצה ומלמד, כאשר הלקח הוא שכל ההתחלות הן קשות, ובמיוחד התחלות הלימודים האקדמיים באוניברסיטה. מי שמרגיש מחויבות עמוקה ללימודי מדעי החיים בכלל ורפואה בפרט, לא כל שכן לימודי וטרינריה, צריך לקחת זאת בחשבון.
אמנם בראשית הלימודים הנשירה היא רבה, וסטודנטים לא מעטים עוזבים בתסכול תחום לימודים זה ופונים לקריירות אחרות, כך, שבסופו של דבר, בניפוי טבעי, נשארים אלו המותאמים ביותר לקצב לימודים שכזה.
