לימדתי שתיים משלשת בנותיי לרכב על אופניים. את בתי השלישית לא לימדתי רכיבה. אותה לימדתי ללמוד. דפוס הוראת הרכיבה על אופניים התחיל בד"כ כשהקטנה הגיעה לגן חובה וזכתה באופניה הראשונים. לאופניים אלו הצמדתי גלגלי עזר.
בעזרת גלגלי העזר התגלגלה הקטנה בגינה עם ילדי הגן, אח"כ ברחוב עם בני כיתתה בכיתה א', ובשנה אחרי, בני הכיתה כבר יוצאים לבד למסעות אופניים ביום כיפור ברחובות, והקטנה, עם גלגלי העזר, נשארת מאחור. מבטיהם המשפילים של הורי הילדים מהכיתה אמרו הכל: הקטנה שלך כבר כמעט מצמחת שפם ולובשת כבר "את זה", אולי תלמד אותה לרכב, תשקיע.
אך עבר יום המבטים הקשים, מיהרתי להסיר את גלגלי העזר ולצייד את הקטנה בהסברים מקיפים על טכניקות רכיבה על אופניים. "תני תנופה עם הדוושה ותסתכלי קדימה. אין סיכוי שתיפלי, וחוץ מזה, אני מחזיק אותך כל הזמן". באמת אין סיכוי שהיא תיפול אם אני מחזיק אותה כל הזמן. הפכתי להיות גלגלי עזר. הניסיונות הבודדים לשחרר את אחיזתי הסתיימו בהתרסקות, בכי, ואפסון האופניים לחודשיים שלושה. יום אחד רצתי מספיק מהר לצידה והקסם קרה.
הקטנה כבר לא כל כך קטנה, ואת מקומה תפסה קטנה חדשה – היא המתוקה. גם המתוקה זכתה להגיע ליום כיפור המחריד שלה בכיתה ב' עם גלגלי העזר, וגם עכשיו פניתי לשיטה הישנה, אבל תוך הפקת לקחים. הפעם הרחבתי בהסברים הפיסיקאליים, שמוכיחים על פי חוקי ניוטון, שממש אי אפשר ליפול מהאופניים כשמדוושים ומסתכלים קדימה. יוק, אני הזדקנתי בארבע שנים מאז הניסיון הקודם, מה שהקשה על ריצתי לצד המתוקה. בכל אופן, לאחר ארבעה חמישה חודשים נוספים, בדרך מופלאה, גם המתוקה הצליחה להתגלגל על אופניה.
עם בתי השלישית, להלן המדהימה, נראתה לי משימת הוראת הרכיבה קשה עד בלתי עבירה. זקנתי בארבע שנים נוספות, וכישורי הריצה שלי כבר אינם כתמול שלשום. ניגשתי לחנות האופניים לרכוש אופניים. כמובן שבקשתי מהמוכר לצרף גלגלי עזר. המוכר, בסקרנותו, שאל – למה גלגלי עזר? שאלתי אותו: למה לא, מה אתה מציע? אמר לי כך: אני מציע שתסיר את הדוושות מהאופניים, ותנמיך את המושב עד כדי שהמדהימה תניח את כפות רגליה על הקרקע בביטחון. נו, ואיך היא תתגלגל עם חבריה? שאלתי. עם רגליה היא תדחוף את עצמה קדימה 10 ס"מ ואח"כ 20 ס"מ, ואח"כ מטר. אחרי שהיא תתגלגל מעצמה כדי שני מטר, תחבר את הדוושות, היא כבר תסתדר. ומה איתי? שאלתי, לרוץ לצידה? לתת לה ביטחון שאני מאחוריה? לא, אמר. אתה, שב על ספסל בגינה, ותהנה. לאחר שעתיים עד שלוש שעות הילדה תרכב על אופניה ותהיה גאה בעצמה עד בלי די. וכך היה. בהזדמנות זו אאחל למוכר האופניים אריכות ימים.
מה למדתי? ראשית, שעבודה קשה סופה עייפות אבל לא בהכרח תוצאה רצויה. למידה והישגים אינם בהכרח תוצאה של מורה נפלא. או שמא מורה מעולה הוא זה שמאפשר לתלמיד להתמודד ולגלות בעצמו, בכוחותיו את שטמון בו. ומה איתך? האם את/ה מצפה לעצות של גלגלי עזר או "מסתכן/ת" בהתנסות ולמידה?
הערה: למען המשך יחסי הטובים עם בנותיי אציין ששלושתן ראשונות בחיי. ראשונה, שנייה ושלישית מתייחס לסדר הופעתן בסרט חיי.
"החיים הם כמו רכיבה על אופניים, אתה חייב להתקדם כדי לשמור על שיווי משקל" – אלברט איינשטיין
