לאחרונה חווינו כולנו את המשבר בחינוך עקב השביתות הממושכות בתיכונים ובאוניברסיטאות. אני "זכיתי" לחוות זאת מכל הכיוונים, הן עקב עיסוקי בהוראה, והן עקב העובדה שבני הבכור הינו סטודנט בעתודה, ובני השני תלמיד תיכון. כך נושא השביתה הורגש היטב בביתנו בשנה האחרונה.
כמי שעוסק רבות בהוראה למבוגרים ובני נוער בתחומי מדעי החיים והוטרינריה, צברתי תובנות רבות במשך השנים.
ככלל, על מי שמתעתד ללמוד את תחומי הרפואה בכלל ווטרינריה בפרט, לקחת בחשבון כי חלק נכבד מחייו יעבור בין כותלי האקדמיה. לטעמי, זו אחת התקופות היפות ביותר בחיים, המעצבת את האדם לשארית חייו.
ביליתי באוניברסיטאות השונות כ-10 שנים מחיי, הכוללות לימודי תואר ראשון במדעי החיים, שנת לימודים באיטליה, לימודי וטרינריה בישראל, לימודי רפואה רשתית, ולימודים לקבלת תעודת הוראה במדעי החיים.
חברי לספסל הלימודים ואני עשינו לאחרונה חישוב ומצאנו שבסך הכל לימדו אותנו כ-80 מרצים במקצועות הלימוד השונים לאורך כל מסלול הלימודים. מתוך כמות נכבדת זו בלטו במיוחד 4 מרצים, שניים בתואר הראשון ושניים בלימודי הוטרינריה וההוראה.
אני טוען מזה שנים שאין בהכרח מתאם, לדאבון הלב, בין מקצוענותו של אדם לבין יכולתו ללמד שיעור בכיתה. כל המרצים שלימדו אותי במהלך חיי היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, אולם מרביתם לא ידעו ללמד.
אני מודע לעובדה כי אני עלול לחטוא בהכללה נמהרת, אולם כאמור, רק מתי מעט ממורי היו כאלה שאני רואה בהם מופת פדגוגי, ואשר לאור משנתם אני משתדל ללמד בעצמי בימים אלה.
כבר כאשר למדתי לתואר הראשון במדעי החיים ושקלתי את המשך לימודי לתואר שני (במידה ולא אתקבל ללימודי וטרינריה), הסתבר לי כי ישנה התניה באוניברסיטה ולפיה בכדי לקבל תקציבי מחקר, על החוקר הצעיר להתחייב ללמד את הסטודנטים המתחילים בתואר הראשון, אם כמתרגל, ולאחר מספר שנים כמרצה מן המניין.
משתמע מכך, שרבים מן המרצים למעשה נאלצים ללמד, גם אם אין להם נטיית לב לכך. ולא, תקציבי המחקר יימנעו מהם, וכך גם עתיד הקריירה האקדמית שלהם.
כך יוצא שמרבית המרצים רואים בהוראה נטל מיותר ומכביד, ובמקום לראות בזה שליחות, הם מתייחסים להוראה כאל מס שחייבים לשלם אותו אם רוצים להתקדם באוניברסיטה.
למען ההגינות והדיוק ההיסטורי אני חייב לציין כאן כי מכשלה זו אינה נחלתה של האקדמיה הישראלית, אלא מסתבר כנראה שהיא אוניברסאלית ואפילו אלברט איינשטיין הדגול קבע כי: "…בעצם, רק בדרך נס, לא החניקו שיטות ההוראה המודרניות את הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש…"
מרבית הקורסים בשנים הראשונות הנם מקצועות חובה, לפיכך אי אפשר בשום פנים לתת לסטודנטים חופש ללמוד, לא כל שכן חופש לבחור מי המרצים שילמדו אותם.
לפי קארל רוג'רס, הבעיה במדעי החיים וברפואה נעוצה בין היתר בעובדה שהשיעורים הנם חלק ממערכת רחבה ואחידה שבה תוכניות הלימוד, ספרי הלימוד, המצגות והבחינות הנם זהים לכל התלמידים, והמורה או המרצה חייב להעביר חומר רב בפרק זמן נתון.
אם בנוסף ללחץ המובנה בתוכנית הלימודים, המרצה רואה בהוראה עול במקום שליחות, התוצאה עלולה להיות קטסטרופאלית מבחינת הסטודנט, ורבים הם הנושרים מן הלימודים כתוצאה מכך.
אני מאמין כי המורה או המרצה חייב להתייחס למקצועו כשליחות שיש בה מן הקדושה ממש. יש כאלה הנולדים עם היכולת להורות ולחנך, ויש כאלה הלומדים זאת במכללות ובאוניברסיטאות. אולם המורה האולטימטיבי בעיני חייב לענות על מספר פרמטרים, בהם: יש לו את הנכונות והרצון ללמד מעצם אישיותו, הוא למד והשתלם בנושאי מקצועו ובתכנים פדגוגיים והוא אכן עוסק בתחום הוראתו בחיי היום יום.
חלק ניכר מן המרצים בהם נתקלתי לא ענו על שלושת הקריטריונים ביחד. מרביתם היו מומחים בתחומם אך לא למדו הוראה. אלו שלמדו הוראה, לא היו מומחים בתחומם, ורק מעטים מאד מהם ראו בהוראה שליחות וזכות.
במאמרי זה ובמאמרים הבאים אשתדל להעלות על נס את פועלם של המרצים הטובים ביותר שלימדו אותי, במדעי החיים ובוטרינריה, לאו דווקא בסדר כרונולוגי.
