אין לך אדם שלא פוחד ממשהו.
זה לא בהכרח אומר שהוא פחדן או שהפחד עצמו רציונלי, זה רק אומר שמתישהו במהלך החיים קרה שהאדם ומושא הפחד שלו נתקלו האחד בשני וכבר על הרגע הראשון לא היה שם קליק גדול.
אני למשל לא מצליח להשתחרר מהאימה שמטילים עלי קיפודים, אותה חיה קטנה ובלתי מזיקה שכל רחש עלים אקראי הופך אותה לכדור של קוצים. ההיגיון שלי כמובן אומר לי שבעיר הזו שבה על כל מטר מרובע פנוי מסתחרר לו שיפוד שווארמה ושאת הריאות הירוקות שלה אפשר יהיה למצוא בעתיד הלא רחוק רק ברשתות השיווק הצטמצמו עד מאד שטחי המחייה של היונק המוזר הזה ועל כן גם קטנים הסיכויים שאחד מהם אורב לי ברגע זה בחדר המדרגות ובכל זאת, פחד נשאר פחד גם אם כל חייך אתה עמל לבנות לו כבישים עוקפים.
אך יש והמציאות כופה עלינו מבחני אומץ מורכבים שאין מנוס מהתמודדות עמם. כאן בורר לו הטבע רק את הקשוחים והנחושים ביותר הנחוצים להמשך קיומו של המין האנושי ומסלק מדרכו את רכי הלבב הנשרכים מאחור. כך קרה, מעשה שטן, שבאחד מימי חול המועד סוכות קרס בביתנו ברעש גדול מדף ספרים כבד שאילץ את זוגתי ואותי לפנות לאחת מרשתות "עשה זאת בעצמך" הקרובה לאזור מגורנו על מנת לקנות מקדחה וברגים.
כבר בדרך לשם חשתי כיצד חולשה גדולה משתלטת עלי. הבטתי בזוגתי שישבה לצידי שלווה ואדישה לחלוטין לחוטי הפורענות הנקשרים מעל ראשינו וליבי שקע. מכל המיומנויות שרכש לעצמו האדם המודרני דווקא את אלו הקשורות להרכבה או תיקון של חפצים שנפל בהם מום או חולי פתאומי לא השכלתי מעולם לתפוס וכל פעולה פעוטה של תיקון אליה אני ניגש בעזוז גדול מסתיימת אצלי בדרך כלל בפצעים וחבלות של קטטה המונית.
עוד בכניסה למתחם(כן, אין יותר חנויות, היום יש רק מתחמים) בעודי שקוע בהרהורים נוגים על המתחמיזציה שהשתלטה על חיינו ,עט עלי בחור לבוש סרבל אדום שכל כולו נמרצות של איש מעשה ,כרך את זרועו סביבי וניסה למכור לי צבע אקרילי. הסברתי לו שאין לי צורך בצבע אקרילי. מה שאני באמת צריך זה מקדחה וכמה ברגים אך עד מהרה התברר שהבחור בסרבל האדום הוא לא פחות מלוחם מכירות מיומן ועז נפש.
תוך שניות אחדות הוא הצליח להקים ראש גשר הישר לליבה של זוגתי ולשכנע אותה שחייה אינם חיים בלי סלון בצבע אקרילי. "ככה זה באמריקה" הוא אמר ובעיניו מבט חוצה ימים ויבשות " שם כבר מזמן עובדים רק עם אקרילי".
אין לך מראה נוגע ללב יותר מרעייה טרייה שנמנע ממנה להצטרף לכוחות השוק חשבתי לעצמי וחוץ מזה מיליוני אמריקנים הרי לא יכולים תמיד לטעות. "שיהיה" נאנחתי אנחה עמוקה והנחתי שני גלוני צבע כבדים בעגלה.
במחלקת התאורה אמרה אשתי "אני רק מסתכלת." וניגשה להתלטף עם הנורות וגופי התאורה שעל המדפים . עוד היא מתיידדת עם דימר רגל שחור, הגיח מאי שם אחיו התאום של הבחור בסרבל האדום. " זה במבצע עכשיו" אמר והצביע על הדימר שבידה "רק תשעים ותשע תשעים עד סוף היום".
לזוגתי יש אמנם תודעה צרכנית מפותחת וחשדנות בריאה לכל אינטראקציה אנושית הכרוכה בהעברה חד כיוונית של מזומנים אך אפילו היא מוכנה להודות שמול מילת הקסם "מבצע" היא פשוט חסרת אונים. הסכמתי להניח שני דימרים שחורי רגל בעגלה שלנו רק אחרי שהתאום בסרבל האדום הבטיח לי שהם יראו מושלם על רקע הסלון החדש והאקרילי שלנו…
עצרנו לרגע גם במחלקת הפרזול ( צירים חדשים לדלתות) ולחניית ביניים קצרה במדור הסניטציה (מתלים, מחזיקי נייר וצינור חדש לדוש) במחלקת חצר וריהוט גינה ( אדניות וזבל אורגני) כבר לא הרגשתי יותר את הרגליים ובכלי בית ומצעים ( קומקום חשמלי, סט צלחות, ציפה כפולה עם פלמינגואים ורדרדים וזוג כריות מתנפחות גם הן במבצע) כבר לא הייתי בטוח שעד הערב נשאר נשואים.
אני לא זוכר כיצד הצלחנו להגיע למכונית או איך נכנסו פנימה כל הדברים. כל מה שאני יודע זה שאת הדרך הביתה עשינו שותקים. זוגתי עברה על החשבונית ואני התמכרתי לתחושת הטמטום הנעימה המתפשטת באבריי תמיד לאחר בולמוס של צריכת יתר.
כשעברנו את צומת ז'בוטינסקי ניקר בי חשש ראשון, אך היה זה רק כשחלפנו על פני ה "שלישות" שהספק הפך מוחשי ומדאיג כמו תוספתן מוגדל. הבטתי בזוגתי שהניחה עכשיו את החשבונית הצידה ובעיניה אותו מבע מוזר השמור אצלה רק למפגשים עם קטסטרופות בקנה מידה מקראי ובלי כל תאום מראש קראנו שנינו באימה …. " המקדחה!"
