מאז שאני זוכר את עצמי תמיד חלמתי על מקום אחר עם אקלים ממוזג ונוח ושירות מטארולוגי משמעותי. כשהתרחבו אופקי הגאוגרפיים גיליתי באטלס אי מוזר ומופלא לא רחוק מראשון מערב שבו חיים אנשים אמיצים שמתעקשים לנהוג בצד שמאל של הכביש ( גם כשכל העולם אומר שזה מסוכן) ולאכול את הדגים שלהם עם כמויות בלתי נתפסות של חומץ ישר מתוך נייר עיתון.
אבל מה שבאמת הפתיע אותי זה שחוץ מטבלואידים, מירוצי סוסים, צ'אנל פור וסקוטלנד יארד יש להם גם מזג אוויר אמיתי, כזה עם שינויים מוחשיים בטמפרטורות,עונות שנה עם חוזה העסקה מסודר וחזאים שבאמת רואים משהו במפות הסינופטיות שלהם ולא רק רוכנים מעליהן..
המום לחלוטין מקיומה של ציביליזציה צוננת יותר שהפרות שלה אמנם משוגעות אבל האנשים מנומסים, שיש לה בית מלוכה, אפטר נון טי וסקונס מחד ושום סיכוי להיתקע עם אמיר מולנר באותה מעלית מאידך החלטתי באחד מימי אוגוסט המהבילים שהגיעה השעה לצאת מהארון ולהצהיר בפני העולם על אנגליותי.
יש רגעים כאלה, רגעים מכוננים, בהם חש לפתע אדם כיצד כל הוויתו הקודמת מתכווצת ונעלמת כלא הייתה וממעמקי התודעה צצה ועולה לה ברורה וצלולה הוויה חדשה ורעננה כעלה תילתן. כל טרנסג'נדר זוכר בדיוק מתי בפעם הראשונה עברה לו בראש המחשבה שלהשתין בעמידה זה מגוחך כמו שכל חוזר בתשובה יודע להצביע בדיוק על הרגע בו הצליח אלוהים להתגנב לו ללב ולעשות לו שם קוועץ'.
היו כמובן סימנים מוקדמים. אף אחד לא מתעורר סתם כך, רחוב אחד וחצי מהסביח של עובד ומחליט שהדבר הראשון שבא לו על הבוקר זה כוסית של שרי . אבל ההתפרצות האמיתית של האנגליות שלי הרגע המדויק בו הרגשתי בדחף בלתי נשלט להגיף את התריסים, להוריד את המזגן לנקודת הקיפאון, ולראות סרטי ריגול ישנים וקרירים של מייקל קיין ארעה בגל החום הגדול של הקיץ האחרון. בבוקר נשקתי לאשתי בפתח הבית כישראלי לכל דבר ועניין ובערב כשחזרה מהעבודה כבר הייתי , איך לומר, כולי אנגלי.
"אתה לא יכול להיות אנגלי" אמרה אשתי בתקיפות "למה לא?" שאלתי "ככה. כי בני אדם לא יכולים להיות סתם ככה מה שבא להם" " אבל.." " בלי אבל , לא התחתנתי איתך כדי שיום אחד פתאום תודיע לי שאתה אנגלי. וחוץ מזה יש לך דואר מהצבא."..
זה לא שלא צפיתי התנגדויות. אמא, חברים, לוחמי המחתרות לדורותיהם. אתה לא ממש ריבוני במקומותינו להחליט שאתה נתין של הוד מלכותה מבלי שאיזה יצחק שמיר יקפוץ מאי שם וירעים עליך בקולו שזה לחלוטין לא מקובל עליו, אחרי הכל האנגלים שלטו כאן עשרים ושמונה שנים לא? אמת. אבל האם אנחנו עדיין זוכרים להם את זה? את המנדט אני מתכוון, לא בטוח. אחרי הכל אף אחד לא חושב שצריך לשנות את שמו של הרחוב "המלך ג'ורג'" לרחוב " גאולה כהן" רק בגלל שהוא היה אנגלי ואף הודי או פקיסטני שמכבד את עצמו לא יציע לוותר על הקריקט רק משום שמקורו בחבל קנט.
לרגע קל, אני מודה חשתי מבוכה. האם אני באמת רוצה להיות חלק מאומה שההברקה הקולינרית הגדולה שלה הוא רוטב אייץ' פי סוס. האם קמילה פרקר בולס זה באמת מה שאני מאחל לצאצאי ? פרנקופילים פטורים מהתחבטויות נפש. המטבח מעברה השני והעוין של תעלת למאנש נחשב ללא ספק לטוב שבמטבחים הלאומיים, הפילוסופים הצרפתים למתוחכמים ביותר, היין למשובח ביותר והקולנוע שלהם הוא כבר שנים שם נרדף לסנימטק, כל מכסה ביוב בעיר פאריס רבתי מוכרז מיד כנכס לשימור היסטורי וכל כבל מתח גבוהה הוא מונומנט אורבני אז מה הפלא שאוהבי צרפת אינם חוששים להתחייב פומבית למושא אהבתם? נכון. צריך להודות, " הם לא נחמדים" מדווח כל מי שחוזר משם בשנים האחרונות . אבל בינינו . לצרפתים תמיד סולחים. מי יכול לצפות מאומה שיש לה יותר מארבע מאות סוגים שונים של גבינה להיות גם נחמדה וחוץ מזה, בואו נודה, האדישות המתנשאת של הצרפתים כלפי המין האנושי תמיד נתפסה קצת כגילוי אותנטי של סנטימנט לאומי חביב ובלתי מזיק , הם אולי מגעילים אבל לפחות יש להם אופי.
האנגלים לעומת זאת כבר שנים תוהים אם בכלל יש להם אופי לאומי ואם כן למה לעזאזל בכלל צריך אותו.. קשה להאמין אבל לאומה שהוציאה מתוכה את שייקספיר , ניוטון , ופדינגטון הדוב אין אפילו המנון לאומי ולא "אל נצור את המלכה" הוא לא הימנונה של אנגליה אלא של "הממלכה המאוחדת" כולה. אז למה בכל זאת לאהוב אותם? בדיוק בגלל זה. בגלל שהאופי הלאומי האנגלי הוא כל כך מעורפל ומלא סתירות. האנגלים אולי שדדו את אוצרותיו של חצי מהגלובוס אבל אין אדיבים מהם על הכביש, הם נחשבים למשעממים ביותר במיטה אבל שערוריות המין שלהם הן העסיסיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, יש להם אמנם זכויות על הנסיכה דיאנה אבל גם על ג'ק המרטש והנואמים שלהם אולי נחשבים לרהוטים ביותר אבל מה שזוכרים בסוף תמיד זה את הגימגומים המבוישים של יו גרנט בנוטניג היל.
מהפכת האינטרנט אמנם הפכה את העולם לכפר גלובלי אחד קטן אבל גם הטילה את קיומי לקדירה מבעבעת של קיום אנומלי. אנגלופיל כמוני צריך לקבל החלטות אמיצות בכל יום. מה לקרוא עם הקפה של הבוקר את המהדורה המקוונת של "הארץ" או את זו של "הסאן" , האם לנסוע לעבודה דרך צומת בית עובד או דרך ה-m10 ומי מכין דגים שווים יותר ג'יימי אוליוור או ישראל אהרוני. אני שוטף כלים עם רזי ברקאי, תולה כביסה עם אדם בולטון מתפלל להקלה בעומס החום אבל לא מוותר על ספל תה בגינה גם כשבחוץ 40 מעלות, מתעצבן רצח כשחותכים אותי בכביש מימין אבל שומר הכל בפנים. בקיצור חברים החיים בקינגס קרוס פינת עוזיאל הם לא פחות מגיהנום אמיתי.
