לקראת מועד השחרור מהצבא, נרשמתי ללימודים בשתי אוניברסיטאות, אונ' ת"א הסמוכה למקום מגורי, ואונ' ב"ש בה למדה באותה עת החברה שלי, לימים אשתי.
בשני טופסי ההרשמה היה מקום לרשום 3 העדפות לימודים, לפי סדר עניין יורד, ואני רשמתי בכולם ביולוגיה, ביולוגיה ביולוגיה…
גמלה בליבי ההכרה כי אני לא אכנע לתכתיב ה"פולני-יידשיסטי" הידוע להיות אקדמאי בכל מחיר, ואם לא אתקבל למסלול אותו אני מבקש, אלך ואפתח לי פאב משלי, ואבלה את שארית חיי במזיגת משקאות וחטיפים לבליינים.
תנאי הקבלה לאוניברסיטאות באותה עת כללו מבחנים פסיכומטריים, קיבלתי לפיכך חופשה של מספר שעות מהצבא, נסעתי באוטובוס לאוניברסיטה ברמת אביב, ביצעתי את המבחן במשך מספר שעות, ללא כל הכנה מוקדמת כנהוג היום, ובתום המבחנים חזרתי למשמרת בבסיס.
זכור לי כי נהניתי מאד לענות על החלק של הידע הכללי במבחן, אם כי בחלק המתמטי והלוגי הרגשתי מעט "חלוד" לאחר 4 שנים בצבא.
הימים היו מייד לאחר מלחמת לבנון, ובני שכבת גילי אולי זוכרים כי לרבים מאתנו עוכב השחרור מהצבא כמעט בשנה שלמה, כלומר, כבר הרגשנו את החופש באוויר, והנה דחו לנו אותו לפרק זמן ארוך למרבה התסכול.
עיכוב זה גרם לכך שרבים מאתנו פספסו את מועד תחילת שנת הלימודים, כך שבכל מקרה נאלצנו להתחיל ללמוד שנה אחת מאוחר יותר.
(זכורה לי אפיזודה אחת, מעצבנת במיוחד, כאשר אחת הפקידות במדור רישום, סירבה להחזיר לי את דמי הרישום לאותה שנה בתואנה שפניתי אליה מאוחר מדי, ולפי תקנון האוניברסיטה אין להחזיר במועד זה דמי רישום.
לא עזרו טענותיי כי מדובר במלחמה, שבעטיה לא יכולתי לפנות אליהם בזמן, ורק פנייה לאגודה לזכויות האזרח החזירה לי את כספי, אותו ניצלתי לרישום מחודש בשנה שלאחר מכן.)
ובכן, בסופו של דבר התקבלתי ללימודים בשתי האוניברסיטאות, ובחרתי להתחיל את לימודי באוניברסיטת באר שבע, עיר הולדתי.
את מספר החודשים הספורים בין השחרור מהצבא, שהגיע במפתיע מוקדם מהצפוי, לבין תחילת הלימודים, ביליתי בעבודה של איש מכירות של ציוד דנטאלי לרופאי שיניים. עניתי למודעה בעיתון מקומי בב"ש, והתקבלתי מייד לעבודה, קיבלתי רכב, והתחלתי להסתובב בין קליניקות של רופאי שיניים בכל רחבי הנגב, מבאר שבע ועד אילת, כשאני משתדל למכור ציוד מגוון, ממקדחים ועד לתרופות שונות.
שכרי היה 10 אחוזים מכל מה שאצליח למכור, ללא משכורת בסיס, כך שאם לא הצלחתי למכור דבר, הלכתי לישון רעב…
בהתחלה לא נחלתי הצלחה מרובה כאיש מכירות, אולם נהניתי מאד לחרוש את מרחבי הנגב, עם רדיו דלוק בעוצמה , ועם מערכת מיזוג אוויר, שבאותם ימים היתה מאד נדירה במכוניות בישראל.
לקראת סוף עבודתי, התמזל מזלי ופגשתי רופא שיניים צעיר באשקלון, עולה חדש מצ'ילה.
הוא הגיע לארץ בגפו, עם צ'ק שמן מהוריו האמידים בכדי לבסס אותו בתחילת הקריירה בארץ ישראל. הוא הזמין ממני, לאחר שהתיידדנו כיוון שאני דובר ספרדית מהבית, את כל המרפאה, מא' עד ת', ממש מרמת הכסא והמכשור ועד לרמת מברשת השיניים, הזמנה של כמה עשרות אלפי דולרים!
לאלה מכם שעסקו אי פעם במכירות, במיוחד של ציוד רפואי, ודאי ידוע כי עסקה כזו היא נדירה למדי ומשולה לזכייה קטנה בלוטו!
כמובן שהייתי מאושר עד הגג, ונסעתי במהירות לדירתנו השכורה בכדי לספר לאשתי בהתלהבות על הצלחתי.
אולם בעת שנכנסתי הביתה מצאתי אותה בוכייה ומדוכאת.
בדירה שרר ריח חריף ומוזר, והיא סיפרה לי כי כלבנו הצעיר, בוף, משלשל ומקיא דם מהבוקר.
כל השמחה שלי התנדפה במהירות, כרעתי על הרצפה בסמוך לכלב, ליטפתי אותו, וזכיתי רק למבע אטום ולזנב מכשכש ברפיון.
התקשרתי לד"ר ב., אחד הוטרינרים הידועים ביותר בב"ש באותה עת, וגם כיום, והזמנתי אותו לביקור בית, כיוון שחששתי להזיז את הכלב החלשלוש.
לאחר פרק זמן , שנראה לנו ארוך כנצח, הגיע ד"ר ב. עם תיקו הרפואי, העיף מבט אחד בכלב, רחרח במומחיות את האוויר המעופש בחדר ואמר לי : ראה, הכלב שלך גוסס ממחלת הפרוו, אין סיכוי בשלב זה להצילו, אני יודע שאתה סטודנט דלפון, ואני אפילו לא מתכוון לחייב אותך על ביקור הבית, אולם אין טעם לטפל בכלב שהולך למות ממילא, אני אתן לו זריקת וואליום להרגעה ולשיכוך כאבים, ואני מניח שתוך שעה שעתיים הוא ישבוק חיים.
הד"ר הנחמד הזריק לכלבנו , הסתובב ויצא מבעד לדלת. הסתכלנו שנינו על הכלב ששקע בעילפון, אשתי מיררה בבכי, וגם אני הרגשתי גוש חונק עולה בגרון.
ישבנו שנינו לידו, בחושך, וליטפנו אותו.
כל אותו הזמן הוא המשיך לשלשל הפרשה מבאישה ודמית, ואנחנו קינחנו את אחוריו.
בשלב מסוים לא יכולתי לסבול את הסיטואציה המצמררת, והלכנו לישון. כיוונתי את השעון המעורר לשעה 5 בבוקר, כיוון שהערכתי שעד אז סביר להניח שהכלב החזיר את נשמתו לבורא עולם, ולא רציתי שאשתי תחווה זאת.
בשעה היעודה הלכתי בלאט לסלון, ניגשתי למזרון של הכלב, והנה, לא רק שהכלב לא מת כצפוי, אלא הוא ישב זקוף בתנוחה סטרנאלית, וניסה לתפוס את הזבובים שהתעופפו בסמוך לאחוריו המזוהמים.
לרגע הייתי בטוח שאני הוזה, שפשפתי את עיני בתדהמה והסתכלתי שוב, ואכן הוא נח לו שם בשלווה, זקוף וגאה, אמנם רזה ומלוכלך אך חי ללא כל ספק!
טלפנתי לד"ר ב. וסיפרתי לו את הסיפור, הוא התרגש מאד ואמר לי כי זהו אירוע נדיר ביותר, ובאותה תקופה, כאשר התפרצה מגיפת הפרוו בישראל, לא היה ידוע כלל על כלב שהחלים מן המחלה בשלב כל כך מתקדם שלה.
באתה התקופה הוטרינרים האמינו שאמבטיות מזיקות לכלבים, ולכן ההוראות שקיבלנו היו לא לרחוץ את הכלב, ולתת לו לשתות מרק בשר.
וזאת אכן עשינו בשלושת השבועות הבאים, לא נסענו בסופי שבוע לתל אביב כפי שנהגנו, לא הזמנו חברים הביתה עקב ריח הסירחון העז שנדף מהדירה ומהכלב. 3 פעמים ביום הגמענו את הכלב במרק בשר ובאורז עד שלבסוף הכלב התאושש, וחי עוד 14 שנה אחר כך בלי שחלה שוב מעולם.
בתום שלושת שבועות ההחלמה, שטפנו אותו היטב עם שמפו מיוחד וריחני לכלבים שקנינו במיטב כספנו, השלכנו את המזרון ואת הסדינים המטונפים לכל הרוחות, וחזרנו לחיות חיים של אנשים נורמאליים.
סופו של עניין, בתום הטיפול באנו למרפאה של אותו וטרינר, והראנו לו בגאווה את כלבנו , שבאותה עת העלה על עצמו בשר , ופרוותו בהקה להפליא. שאלתי אותו איך ייתכן שהוא קצב לו פחות משעתיים לחיות, והנה הכלב בריא ושמח וטוב . הוא התבונן מהוהר בכלב ואמר לי : " in veterinary medicine the unexpected is the most expected"
עד היום חרות בי המשפט הזה, ואכן במהלך הקריירה שלי כרופא וטרינר למדתי שיש להיאבק על החיים כל עוד יש ניצוץ של חיים, ומה שנראה לעיתים חסר תקווה ומייאש עשוי להפוך להצלחה רפואית כבירה.
עוד למדתי שיש גבולות של ידע לרופאים, וגם בשיא הטכנולוגיה והמיומנות הרפואית וההשכלה האקדמית, יש עוד ברפואה איזור דימדומים לא ידוע שטומן בחובו הפתעות.
