חנה נולדה למשפחה משכילה. בילדותה לא היה רמז ולו הקל שתהיה ציונית. משפחתה הייתה רחוקה מהיהדות. אביה היה סופר ועיתונאי ידוע, אמה הייתה מורה למוסיקה. חנה למדה פסנתר והצטיינה בלימודים ובספורט, דרכה הייתה סלולה להצלחה, אבל משהו השתבש בדרך…. בגיל 17 חנה חווה גילויי אנטישמיות בבית ספרה, כתגובה היא מחליטה לחבור לאירגונים ציוניים בעיר והופכת לציונית נלהבת. להגשמת הרעיון היא עולה לארץ ישראל, למקום הכי ישראלי וציוני – נהלל. חנה רוצה להשיל מעליה את סממני הגלות. מחליפה את השמלות שהביאה איתה מבודפשט במכנסי חקי קצרים, מפסיקה לכתוב ולדבר בהונגרית ולומדת חקלאות בבית הספר לבנות של חנה מייזל. ממש לידה מחדש.
אבל משהו מסעיר אותה, היא לא שקטה. ביומנה היא כותבת: "לפעמים אני מרגישה את עצמי כעין שליח שמוטל עליו תפקיד…. אבל למה דווקא אני…?"
חנה מצטרפת לקבוצת צעירים, רובם ילידי הארץ, להקים קיבוץ חדש, שדות ים. אבל לא כך היא ראתה את יעודה. "תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת, אני שואלת את עצמי האם באמת זהו תפקידי? …אני מרגישה שאני כוח בלתי מנוצל. היום כיבסתי 150 זוגות גרביים, חשבתי שאשתגע, למה אני ממשיכה כאן?…" העבודות בקיבוץ לא היו מאתגרות לנערה המוכשרת, היא השתוקקה למשהו מסעיר יותר… מהאוהל שלה בקיבוץ היא רואה את הנוף הנפלא וכותבת: "אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש על המים…. תפילת האדם…."
הידיעות על השמדת יהודי אירופה מגיעות לארץ ויש תוכניות לבצע פעולה, בשיתוף הצבא הבריטי. החבר'ה מהפלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח) מתאמנים בשדות ים, חנה משמשת בתפקיד מחסנאית ודואגת לציוד הדרוש. באוהל היא ממשיכה לכתוב: "קם בי רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, לעזור בארגון עליית הנוער ולהביא את אמא לכאן".
חנה מתגייסת לצבא הבריטי, עוברת קורס צניחה מזורז ונשלחת אל מעבר לקווי האוייב במטרה להציל קהילות יהודיות שהיו תחת השלטון הנאצי. בדיעבד – רעיון מטורף אבל מי יכול היה לעצור את האש שפיעמה בלבבות…. חנה ועוד 36 צנחנים יוצאים למשימתם הגורלית ממנה רובם לא יחזרו. סוף הסיפור ידוע. חנה נתפסה ע"י המשטרה ההונגרית ונשלחה לכלא. היא הואשמה בריגול, נחקרה בעינויים ולבסוף הוצאה להורג, עוד בטרם הסתיים משפטה. "אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות…."
