כלי התקשורת חשופים, מטבע עבודתם, חשיפה יתרה לתביעות לשון הרע. במאמר זה נעמוד על ההגנות הרלוונטיות מפני תביעת לשון הרע שעשויות לעמוד לכלי התקשורת, ומה התנאים הנדרשים לביסוסן.
הגנת אמת בפרסום:
בחוק איסור לשון הרע, קיימות מספר הגנות לאדם שנתבע בטענה כי פגע בשמו הטוב של אחר. בין הגנות הקבועות בחוק, קיימת הגנת אמת בפרסום, המוכרת לציבור הרחב כהגנת "אמת דיברתי", אשר קבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שקובע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי…".
ניתן לראות כי גם כאשר אדם מפרסם דבר שלשיטתו יש בו אמת, אין הדבר מקנה לו הגנה מוחלטת מפני הגשת תביעת לשון הרע כנגדו.
מה צריך להוכיח כדי שתתגבש הגנת "אמת בפרסום" או "אמת דיברתי במקרה של הוצאת דיבה:
הואיל ואדם יבחר לטעון שהפרסומים שפרסם הם אמת לאמיתה ומכאן יבקש להשתמש בהגנת "אמת בפרסום", יהיה עליו להוכיח שני רכיבים:
הראשון: שהדבר שפרסם היה אמת. בעניין זה הפסיקה כבר קבעה, כי הכוונה לא לאמת סובייקטיבית, אלא לאמת אובייקטיבית. כזו התואמת בעיקרה את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום. כאשר הפרסום כולל פרט לוואי אשר לא היה מדויק, הדבר לא יפגע ברכיב זה.
השני: שהיה בפרסום עניין ציבורי.
בהתאם להלכה הפסוקה, עניין ציבורי הוא עניין שידיעתו ברבים נדרשת לצורך הגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת אמיתית בידיעתו. עוד נקבע כי עניין ציבורי דורש ואף מחייב את הקיום של אינטרס ציבורי בפרסום. כאשר אנו עוסקים ב"עניין ציבורי" מדובר כמובן על אותו ציבור שבפניו התבצע הפרסום.
על מי מוטלת הוכחת האמת לביסוס הגנת אמת דיברתי?
החובה להוכחת שני הרכיבים הנדרשים לביסוס הגנת אמת בפרסום בתביעת לשון הרע, מוטלת על כתפי הנתבע ולא על כתפי התובע. בעניין זה, חשוב לציין שככל שהפרסומים ותוכנם חמור יותר, כך הנטל להוכחת אמיתות הפרסומים גדול יותר.
כך לדוגמא, כאשר מדובר בפרסומים אשר מאשימים אדם במעשים פליליים, בכדי שתעמוד למפרסם הגנת "אמת בפרסום" נדרש הוא להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר על מנת לזכות בהגנה המדוברת.
הגנת עיתונות אחראית
בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין, קיבל בית המשפט העליון את הגנת "העיתונאות האחראית", תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. לפי לשון הסעיף, למפרסם תעמוד הגנה בכפוף לכך שעשה את הפרסום הדיבתי לכאורה, בתום לב, וזאת אם בנסיבות המקרה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.
הגנת העיתונאות האחראית מאפשרת לעיתונאי לטעון, בדיעבד, כי גם אם פרסום שהוא אחראי לו לא היה אמיתי, מכל מקום הוא פירסם אותו בתום לב ומכוח מחויבותו למקצוע העיתונאי. נקבע כי תום הלב הוא, בראש וראשונה, תום לבו הסובייקטיבי של המפרסם. אך בכך לא די. בית-המשפט מייצר רשימת קריטריונים שפעולה לפיהם תאפשר הוכחה אובייקטיבית באשר לחוסר תום לבו של המפרסם, לרבות: כוונת זדון, מתן משקל עודף לשיקולים אישיים או מסחריים, חוסר דיוק בעובדות והצגתן באופן בלתי הוגן, היעדר תהליך אימות עובדות והסתמכות על מקורות, היעדר בקשת התייחסות מהנפגע הפוטנציאלי, פרסום דברים שחורגים ממתחם הסבירות.
בן קרפל משרד עורכי דין מתמחה בדיני לשון הרע והגנת הפרטיות. למשרדנו וותק רב בייצוג תובעים ונתבעים בכל הארץ. לקבלת ייעוץ ראשוני פנה למשרדנו עוד היום: 072-2221780
