זהרה היפה נולדה בתל אביב להורים חלוצים שהגיעו בעלייה השלישית באוניה המפורסמת “רוסלן”. הוריה נתנו לה את השם “זהרה” כי כשנולדה הביאה הרבה זוהר אל חייהם. כמה עצוב שהזוהר הזה זהר לפרק זמן כל כך קצר…
בגיל 18 הצטרפה לפלמ”ח בתפקיד חובשת והשתתפה במבצעים נועזים, מהם יצאה בנס. רבים מחבריה נהרגו מול עיניה והנערה הצעירה ידעה עצב. בפלמ”ח הכירה נער חמד בשם שמוליק קאופמן והאהבה פרחה. איזו אהבה זו הייתה… כמו שרק בני 20 יכולים… השניים לא נפרדו לרגע, יחד נשלחו לקורס מפקדי כיתות, יחד יצאו לפעולות חשאיות ואפילו ישנו באוהל אחד והיו הנושא המרכזי לרכילות בפלוגה…. הימים היו ימים של חוסר וודאות, דיברו על מלחמה, על מדינה שתקום… שמוליק וזהרה תיכננו את חתונתם…. בחופשה הראשונה שלהם, על חוף ימה של תל אביב כשהם ישובים על החול החם, מתבודדים באושרם, רוקמים יחדיו תוכניות לעתיד, מדמיינים איך תראה החתונה, שמלת הכלה, האורחים שיבואו…. מנסחים השניים “שבועת אימונים”: “מתוך החלטה צלולה וחופשית ובאהבה רבה” כותבת זהרה על דף נייר “אני מצהירה על הסכמתי הגמורה להתחתן עם שמוליק…..”
הגורל הרע רצה אחרת. שמוליק נקרא, יום לפני שיחרורו מהפלמ”ח ובסמוך למועד החתונה, להחליף חבר באימון ירי שגרתי. באותו יום שמוליק לא חזר לאוהל וזעקותיה של זהרה קרעו את ליבם של כל החברים בעין חרוד “שמוליק שלי, ילדי שלי, חזור אלי…”.
זהרה צוללת לתהומות היגון ומוצאת נחמה בלימודי רפואה בניו-יורק, שם היא גם לומדת קורס טיס וחוזרת לארץ כטייסת תובלה – הטייסת הראשונה של חיל האויר הישראלי. ומצטרפת לפעולות הצבאיות של החיל. תפקידה היה לשמור על קשר עם ירושלים הנצורה ועם כל נקודות הישוב המבודדות שבנגב .
אבל הגורל הרע רודף אותה ונושף בערפה. ביום ה- 3 באוגוסט 1948 היא יוצאת לטיסה מירושלים לתל-אביב, (חבר מטיס את המטוס) במטוס מתגלה תקלה טכנית והיא מתרסקת אל מותה. על זה אמר בן גוריון: “איני יודע אם יש עוד סיפור כזה, של אהבה, תפארת ויגון”.
