אדם שנפגע בתאונת דרכים ביקש להכיר במחלת ה”זאבת” (לופוס) שהתפרצה לאחר התאונה כמחלה שנגרמה עקב תאונת הדרכים ולקבל על כך פיצוי מחברת הביטוח.
חברת הביטוח טענה שמדובר במחלה תורשתית שהייתה מתפרצת גם ללא קשר לתאונה.
חברת הביטוח הסתמכה על הקביעה של המוסד לביטוח לאומי כי אין קשר בין המחלה לתאונה.
מחלת הזאבת הינה מחלה נדירה ביותר, אשר עד היום לא הצליחה הרפואה לדעת מה הסיבות הגורמות להתפרצותה.
על פי ספרות מקצועית ומאמרים שברפואה “למחלת הזאבת שסיבתה לא ידועה, יש חשיבות פתוגנטית לגורמים תורשתיים וסביבתיים ולהורמוני המין”.
האם ניתן לסתור את קביעת ביטוח לאומי שאין קשר בין מחלת הזאבת לתאונת הדרכים ?
תיקון מס’ 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הסדיר את קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר והבאת ראיות לסתור, וקבע , בסעיף 6ב לחוק, הן את הכלל והן את החריג:
“6ב קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר-
נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו”.
הסיפא של סעיף זה מלמדת אותנו כי המטרה העליונה שאין מטעה מעליה, היא עשיית צדק מהותי במשפט, אף אם הדבר יחייב חריגה מהצדק הטכני פורמלי, שנקבע בכלל שהובא בחלק הראשון של הסעיף.
“על פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד, ועד לדיון בבית המשפט, מקרה אחר הוא שבפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, שלו היו בפניה בודאי היו מביאים לתוצאה שונה…”
בפסק דינו של השופט סטרשנוב, בת”א 1458/97 אילן כהן נגד סהר חב’ לביטוח בע”מ, שם התעוררה שאלת הקשר בין מחלת הזאבת לבין תאונת דרכים, נקבע בין היתר, כלהלן:
“המסקנה המתבקשת איפוא, היא, שגם אם לא הוכח-ולא ניתן היה להוכיח כי מחלת הזאבת נגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה בה היה מעורב, הרי שהוכח בפני- במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי המחלה התעוררה ופרצה כתוצאה ישירה מתאונה זו”.
לא רק זה אלא שבאותו פסק דין נאמר ע”י המומחה למחלת הזאבת, כלהלן:
”האם העדר תיאור מקרים דומים שולל את האפשרות כי נטייה תורשתית או מחלה רדומה פרצו בעקבות התאונה ובאו לביטוי קליני ודאי שלא”.
מכל האמור לעיל עולה כי ניתן לראות שהיו מקרים בפסיקה בהם נקבע כי מחלת הזאבת פרצה עקב אירוע טראומתי או תאונת דרכים ובהחלט ייתכן מקרה בו מוות ממחלת הזאבת ייחשב על פי הגדרת החוק מוות בתאונת דרכים.
למרות שלטענת חברת הביטוח המדובר במחלה תורשתית, אין זה סותר את הקביעה שמחלה זו היתה רדומה ופרצה כתוצאה מהתאונה, אשר היוותה מעין “טריגר” לפריצת המחלה, כך שלפי הפסיקה, לא נשלל באופן ודאי ומוחלט קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, הקושר את המחלה לתאונה.
