זה היה אחד הרגעים היפים ביותר בחייו של עם. השמחה הייתה אמיתית ופורצת גבולות. הרחובות היו גדושים באנשים שרקדו הורה במעגלים, התחבקו, התנשקו. מן החלונות הונפו דגלי כחול לבן ו”אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה… אאאאההה” (עמוס עוז, “סיפור על אהבה וחושך”).
אז, לפני 65 שנים, החיים היו כל כך שונים. למי שהיה רדיו נחשב למלך באותו יום וביתו התמלא באורחים לקראת ערב. בכיכר מוגרבי נתלו רמקולים וקהל רב עמד והמתין במתח. ואז בקע הקול, רחוק אבל בוטח: “אוסטרליה – יס, בלגיה – יס, שבדיה – יס…..”. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 מדינות – נגד, 10 – נמנעו. נפל דבר, ההחלטה על הקמת מדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל אושרה ברוב קולות. זה היה רגע היסטורי נשגב. לא הייתי שם, ברגע המכונן הזה, נולדתי כמה שנים אחרי, אבל אני מאמינה שחלק מהחוגגים בוודאי חשבו על דבריו הנבואיים של הרצל, בדיוק 50 שנה קודם לכן: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי היתה התשובה צחוק מכל העברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בה הכול”.
היה צפוי שאחרי שירת התיקוה ההמונית בכיכר מוגרבי בתל-אביב יקראו החוגגים: “תחי מדינת…. ??” אבל המדינה הצעירה שזה עתה נולדה הייתה חסרת שם. היו כמה הצעות והתלבטויות “יהודה”, “ציון”, “עבר” לבסוף לאחר כמה חודשים נבחר השם “ישראל” והחוגגים באותו ערב הסתפקו בקריאות “מדינה עברית עלייה חופשית!!!” והמשיכו לחולל ברחובות תל אביב כל אותו הלילה. ישנן כמה תמונות היסטוריות מוכרות שמעידות על האושר הגדול שהציף את האנשים; פנים מחייכות, תמונות של מעגלי רוקדים, ילדים על כתפי הוריהם מניפים דגל כחול-לבן. תמונות נפלאות של אושר גדול, בניגוד ליום ה’ באייר תש”ח, היום בו הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, עם כל השימחה שבהכרזה, אף אחד לא יצא לרחוב לרקוד, הארץ הייתה נתונה במלחמה קשה וכולם היו בחזית.
מה נשאר לנו מהיום הגדול הזה? כמעט כלום… בואו נחזיר את השמחה ליום כ”ט בנובמבר ונציין אותו במוסדות החינוך, בבית וברחוב כיום חג לאומי.
