שרה אהרונסון נולדה בזכרון יעקב. משפחת אהרונסון נחשבה למשפחה אמידה ומבוססת. האח הבכור אהרון, היה אגרונום בעל שם עולמי בזכות גילוי “אם החיטה”. ילדי משפחת אהרונסון היו “האליטה העברית החדשה”. חדורי אהבה לארץ דברו עברית, טיילו בארץ לאורכה ולרוחבה והקימו ארגונים חשאיים כדוגמת “הגדעונים” במטרה להגן על רכושם וכבודם.
שרה בלטה במיוחד בחריפות שכלה ושליטתה בשפה העברית אך הייתה בקיאה גם ביידיש, תורכית,צרפתית, ערבית ואנגלית. היא למדה אגרונומיה ובוטניקה, וליוותה את אהרון במסעותיו בארץ לאיסוף צמחים, מינרלים ואדמה והייתה גם רוכבת סוסים מיומנת שידעה להשתמש ברובה. באותו יום גורלי בו הגיע פרש יפה תואר רכוב על סוסו כשכפייה ערבית כרוכה על צווארו השתנו חייה.
היה זה אבשלום פיינברג, השכן מחדרה שבא להיות עוזרו של אהרון אהרונסון בחווה החקלאית בעתלית. שרה התאהבה בו עד כלות. אי אפשר להאשים אותה, כל אחד שפגש בעלם הכריזמטי הזה התאהב בו עד כלות. גם רבקה, אחות שרה התאהבה בו עד כלות….. אבשלום הרומנטיקן חילק את אהבתו בין שתי האחיות והרבה לכתוב לכל אחת מהן מכתבי אהבה לוהטים כשכל מכתב מתחיל בכינויי אהבה מרטיט “חתלתולי החמוד”, “חביבון שלי”, “נשמת דמי”, “ילדת לבבי” ועוד ועוד… בבית לא אהבו את פרשת האהבים הדואלית הזו שהביאה למתח וסיכסוכים בין האחיות, הפתרון הכואב היה להגלות את שרה מהבית ולהשיאה לסוחר יהודי בולגרי שחי באיסטנבול.
שרה הדעתנית והחכמה לא השלימה עם הגזרה ולאחר שנה חזרה הביתה, לזכרון יעקב ולזרועות אהובה אבשלום. היא מצטרפת מיד לארגון ניל”י שהקים אחיה אהרון ביחד עם אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואחרים…. היישוב היהודי ובמיוחד תושבי זכרון יעקב לא אהדו כלל את ארגון המחתרת ניל”י וחששו פן יבולע להם מהשלטונות התורכים לכשיתגלה. בגלל יונת דואר אחת, צחורת כנף, שלרגלה הוצמדה הודעה מוצפנת לבריטים נטרפו באחת כל הקלפים. התורכים הבינו מעל לכל ספק שבארץ פועלת רשת ריגול והחלו בחקירות שבסופם נתפסו כל בני אהרונסון ששהו באותו זמן בארץ.
שרה מספיקה לכתוב מכתב אחרון: “….פשוט מסרו עלינו. אנחנו במצב רע מאד. אני עוד יותר מכולם, כי כל האשמה מוטלת עלי. אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו”.
