רוב האנשים שאני מכיר ידעו טוב מאד מה הם רוצים לעשות בחיים. תומר למשל הגשים חלום ילדות להיות שוטר והיום הוא בלש במשטרת מסובים, נירית לא הייתה מוכנה להתפשר על כסף והלכה ללמוד משפטים וגדי רצה תמיד להיות דייג והיום הוא מנהל רשת של קפה חופים במיאמי. לא בדיוק החלום עצמו אבל לפחות במרחק נגיעה מקו המים.
אני רציתי להיות המון דברים. רציתי להיות נהג אמבולנס עד התיכון. מרגל עד השחרור מהצבא ובמאי סרטים רעב בכל פעם שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים.
בינתיים, כמקובל אצל אנשים סקרנים אך ללא כל שמץ של יצר הישרדות הלכתי לאוניברסיטה ונרשמתי ללימודים בחוג שהתור אליו היה הכי קצר. יצא שנרשמתי להיסטוריה כללית.
ההיסטוריה באמת מקסימה וגם הקפיטריה שלה נחשבת למוצלחת במיוחד. הצרה היא שכשאתה צעיר ותמים אתה גם מתפתה להאמין, שאם רק תקשיב טוב בהרצאות ותגיש את העבודות בזמן, בסוף יבוא מישהו ויכתוב לך צ'ק שמן אם תגלה לו באוזן מתי פרצה מלחמת האזרחים הספרדית. זה כמובן כמעט אף פעם לא קורה.
זה לא שלא הזהירו אותי. אבא-אמא שאלו בדאגה "אבל מה תעשה עם זה ?!" החברים הרימו גבה בתמיהה והלכו לעשות בוחטות בהייטק ורק אני נותרתי לבדי על הדשא בקמפוס, בטוח שזה רק עניין של זמן עד שהם כולם יחזרו ויודו שאני הוא ההיסטוריון הגדול ביותר שקם לאנושות מאז הרודוטוס.
לא קינאתי באיש מחברי. הייתי עסוק במלחמות הפולפונזיות כשהם נאבקו על תוספות שכר, ראיתי אותם מקבלים רכבים נוצצים מחברות עם שמות מהעתיד הרחוק כשאני עוד רכבתי על טוסטוס, והסתפקתי בתפריט צנוע גם כשידידיי גילו עולמות קולינריים מסעירים . להם היו כרטיסי אשראי עם ריבית נוחה ומטבח עם פורמייקה איטלקית . ואני ? אני נאלצתי להסתפק במהפכה התעשייתית ושיחות נפש עם שארל לואי נפוליאון בונפרטה השלישי.
אני לא יודע אם ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה. יש על זה דעות לכאן ולכאן. אבל דבר אחד בטוח. אם רק הייתי טורח לברר לעומק הייתי מגלה בוודאי את מה שכבר ידוע היטב לדורות של בוגרי החוג להיסטוריה, אין בפנקס המקצועות שבלשכת העבודה מקצוע העונה לשם "היסטוריון". יש או שמירה או גינון או "תחתום כאן לפני שאני כותבת לך סירוב ".
העם היהודי דווקא אלוף העולם בלזכור. אם למשה רבנו היה מקום על לוחות הברית אז הוא בטח היה מוסיף שם את הדיבר האחד עשר שמתחיל במשהו כמו "לא תשכח..". זה מוזר אבל דווקא עם כמו עם ישראל שגם אחרי שלושת אלפים שנה עוד מתבכיין על מה שעשה לו העמלק , ושבכל שנה מספר לבניו איזו קריעה זה היה לצאת ממצרים, דווקא הוא מתייחס בביטול לאלה שבחרו להתמקד בלימודי ההיסטוריה.
בכל מדינות המערב המפותחות זוכים לימודי הרוח לתמיכה ממשלתית. אתה יכול לשבת לך באמסטרדם או בבית קפה קטן מול הסורבון בפאריז ולהרהר בנחת בנימוסי השולחן של החברה הצרפתית במאה הארבע עשרה מבלי להרגיש שאתה תימהוני.יש ערך לידע שלך. יותר מזה. האינטרס הלאומי ישלם לך משכורת חודשית בתנאי שתמשיך להרהר הלאה גם לתארים מתקדמים. הדוקטורט עליו. אבל בישראל של האלף השלישי אין זמן לחשוב על העבר כשהעתיד כבר כאן. פה רוצים לדעת תכלס. מקבלים רכב צמוד וביטוח מנהלים על תולדות ישראל בימי בית שני, כן או לא ? אין חכמות.
אז נכון שנהוג לומר שידע זה כוח ויש אפילו חברת סלולר שעשתה מזה קמפיין פרסום שלם, אבל מסתבר שיש סוגי ידע שרכישתם לא תעניק לך כל יתרון בג'ונגל העבודה שבחוץ. אולי אפילו להיפך. בחברה שמתפתחת מדקה לדקה ומקדשת את התחרותיות רוב הסיכויים שאם תלך ללמוד היסטוריה, פילוסופיה או ספרות אנגלית תגמור כסוכן מכירות משכיל במקרה הטוב וכמורה עם משכורת רעב במקרה הרע.
אין פלא אם כן שהחוגים למדעי הרוח מתדלדלים ומקצועות הומאניים שלמים נמצאים בתהליך הכחדה. זה הזמן להתערבות ממשלתית. המדינה צריכה להכריז על אפליה מתקנת למדעי הרוח באוניברסיטאות, לסייע ביצירת תקנים נדיבים יותר לחוקרים ומחקר ולשקול ברצינות פטור מלא מתשלום שכר לימוד לסטודנטים שבוחרים מקצועות לימוד אובדניים. אפשר כמובן לעצום עיניים ולהשלים עם העובדה שבחברה קפיטליסטית הכל נקבע לפי עקרונות של היצע וביקוש ולהתנחם בעובדה שאנחנו מעצמה טכנולוגית מובילה.
נו. ואז מה ? האם אנחנו באמת רוצים כאן חברה שההשכלה שלה שטוחה כמו חידוני הטריוויה בטלוויזיה? האם אנחנו מוכנים להשלים עם העובדה שגופי ידע שלמים ייעלמו בעתיד הלא רחוק מהאוניברסיטאות פשוט משום שאין להם כל ביקוש? נדמה לי שהתשובה מוכרחה להיות חדה וברורה – לא!.
