אנשים צעירים המתכוונים ללמוד רפואה או וטרינריה צריכים לקחת בחשבון את אורכם של לימודים אקדמיים אלו.
מדובר ב6-8 שנים בממוצע, עד לקבלת התואר הנכסף, שלא לדבר על עוד שנות לימודי התמחות. כך יוצא שהלומד מתחיל כאדם צעיר ומסיים את הלימודים כאדם בוגר ובשל, לעיתים קרובות גם בעל משפחה.
מניסיוני, בתחילת הלימודים, המספר הזה, 8 שנים, נראה אינסופי וארוך מאד, כאדם צעיר אחרי שירות צבאי מדובר בעצם בפרק זמן שהוא כמחצית חייך הבוגרים !
בהשוואה ללימודים אקדמיים אחרים, הלימודים נמשכים ונמשכים, כשקשה לראות באופק את סיומם המוצלח. זכור לי כי בהשוואות עם בני גילי בשכבת הלימודים , בתנועה, בצבא ובחבר'ה, כאשר כולם כבר קיבלו את התואר של "מהנדס/ת" או "עורך/ת דין" וכד', אנחנו עדיין למדנו וחרשנו בחרוק שיניים.
חסד עשה עמי צה"ל, ודאג לכך כי עם שחרורי משירות סדיר, צורפתי ליחידת מילואים שהורכבה כולה מסטודנטים בני גילי, אומנם מיחידות שונות בסדיר, אך עם רקע דומה. באופן כזה היחידה זומנה כאיש אחד בדרך כלל בקיץ, בחופשות הסמסטר שבין שנות הלימודים.
זה העצים עוד יותר את התחושה של התארכות לימודי הרפואה, כיוון שאני, שלמדתי וטרינריה, ועוד סטודנט שלמד רפואה, היינו למעשה האחרונים ביחידה שקיבלו את תוארם המקצועי, בערך בגיל 30 , כאשר יתר חברינו כבר סיימו מזמן את חוק לימודיהם , וכבר הספיקו לצבור כמה שנים של ניסיון וותק בעבודה, בעוד שאנחנו עדיין היינו שקועים בתוך חומר הלימוד.
בכל פעם שהתגייסנו למילואים, היה מישהו שואל: "… מה , אתה עדיין לומד?… איזה מסכן…, אתה בטוח שזה שווה את זה? ועוד כהנה שאלות שונות. כיום, מקץ 17 שנה, ההבדלים הללו היטשטשו מאד, אולם אז זה בהחלט הטריד אותנו.
בית הספר לרפואה וטרינרית בישראל הנו שלוחה של האוניברסיטה העברית. לפיכך, מכיוון והמחזור שלי היה בין הראשונים, מספר מקצועות לימוד קיבלנו מן המרצים של בית הספר לרפואה.
בשנה ב' של לימודי וטרינריה, נסענו כל בני כיתתי בימי ג' בשבוע ללימודים בהדסה עין כרם. שם למדנו פרמקולוגיה, מיקרוביולוגיה, אנטומיה ואמבריולוגיה. המרצים היו רופאים יידועי שם, ואנו כמובן למדנו בייחוד על רפואת האדם, אם כי לשבחם של אותם מרצים הם עשו מאמצים ראויים לציון לשלב בהרצאותיהם אספקטים וטרינריים, מה שחייב אותם מרום מעמדם, לנבירה מחודשת במעמקי הספרייה הרפואית.
כחלק מן הלימודים, תרגלנו אנטומיה משווה, וכך יצא שניתחנו גופות וביצענו דיסקציות של כלבים, סוסים ובקר בביה"ס לוטרינריה, וגם גופות של אנשים שתרמו את גופם למדע בביה"ס לרפואה בירושלים.
שם, חדר הדיסקציות היה אולם ענק, בקומה חמישית, עם חזות סוריאליסטית, שכן היו בו משטחים ועליהם גופות מכוסות, וסביבן ריח מתמיד וכבד של פורמאלין. בקצה האולם , למלוא רחבו הייתה מוצגת תערוכה קבועה וזוועתית למדי של צנצנות זכוכית מלאות חומרים משמרים ובהם צפו עוברי אדם וחלקי גוף שונים.
העוברים הם אלה שמשכו את תשומת ליבנו כיוון שהם לא היו "סתם" נפלים, אלא בעלי עיוותים שונים ומשונים, כאלה שצוות הפקולטה החליט שחייבים לשמר אותם עבור השכלתם של תלמידי הרפואה.
כך זכינו לראות עובר אנושי עם נחיריים במצח, עובר אחר ציקלופ עם עין אחת, ועוד מאלפורמציות ודפקטים שונים שלא כאן המקום לפרטם.
יצא הגורל, ועם תחילת השנה ההיא, לאחר שסיימנו את ההרצאה הראשונה באמבריולוגיה,(תורת העובר), כאשר הגעתי הביתה ציפתה לי הפתעה משמחת, ואשתי הודיעה לי חגיגית כי אנחנו בהריון!
כך אירע, שכל אותה שנת לימודים הייתה מלווה בהתפתחות ההריון הפרטי שלנו בד בבד עם התקדמות הלימודים על העובר המתפתח ומחלותיו, בבעלי חיים ובאדם. בכל פעם שחזרתי הביתה מהלימודים היה חשש כבד מציף אותי, והייתי בטוח שהעובר שלנו עם דפקט חו"ח, או שאישתי חולה מאד, או שאני עומד לחטוף התקף לב בלתי הפיך על אף גילי הצעיר באותה עת!
רק אז הבנתי כמה העובדה שאנחנו, בני האדם ובעלי החיים בכלל קיימים, הנה בגדר נס, לא פחות, שכן אינספור דברים עלולים לקרות בזמן ההריון וההתפתחות העוברית, שמעמידים את עצם קיומו של המין האנושי בספק רב.
ממחלת הטוקסופלאזמוסיס העלולה לגרום להפלות או חלילה ללידת ילד פגוע מוחין, ועד לפגיעות גנטיות ופגמים מולדים ונרכשים שונים. כמו כן חווינו כולנו את מה שחווה כל תלמיד רפואה בעולם, ככל שמעמיקים בידע, כך נדמה לך תדיר שאתה סובל ממיחושים שונים, והנה קרב קצך ומגיע בכל רגע ממש !
במקביל לזיהוי מחלות שונות ומשונות אצלי ואצל קרובי, התחלתי לגלות מחלות ופגעים שונים אצל הכלבים והחתולים שלי. הפכתי להיות קצת היסטרי לגביהם, ומיהרתי לקחת אותם לוטרינר, ד"ר גיורא היימן, על כל שטות קטנה.
בשלב מסוים נרמז לי בעדינות שאקח את עצמי בידיים ואפסיק להשתטות, אין צורך לרוץ לוטרינר או לקופ"ח אם אשתי ו/או הכלב, להבדיל מתעטשים, או מגרדים מאחורי האוזן בהיסח הדעת…
בתחילת שנה ג', בספטמבר, ילדה אישתי בן יפהפה, נחמד ובריא, ואני נרגעתי מפחדיי כסטודנט לרפואה, והמרתי אותם בפחדים לשלומו, שכל הורה מכיר ויודע.
היום מתן הוא גבר צעיר, מפותח וחסון, התגייס לצה"ל, ולומד הנדסת חשמל כעתודאי באונ' ת"א.
