גולדה לישנסקי, או בשמה העברי, רחל ינאית, הייתה ילדה פיקחית, ערנית וסקרנית. אבל מי שמע שילדה בת עשר תלמד? אביה התנגד “פן תצא לתרבות רעה”. הרבי סרב לקבל אותה ללימודי הגמרא של תלמידיו הבוגרים, די לו ששהתה ב”חדר” כבת יחידה בין כל תלמידיו. אבל גולדה לא ויתרה. היא רוצה ללמוד בגימנסיה. יושבת היא בחדר הסמוך, מאזינה חרש לדברי המורה הפרטי שמלמד את בן דודה. רוסית, מתמטיקה, לימודי הטבע…. קולטת היא כל מילה, כל פרט. האם תצליח לעבור בהצלחה את הבחינות?
גולדה מתמסרת ללימודים לצד פעילות בחוגי נוער מחתרתיים. היא נאסרת ומשתחררת ועם סיום לימודיה באוניברסיטה בשנת 1908 מחליטה לעלות לארץ.
“מה תעשי שם בארץ-ישראל?” שואל אותה ביאליק, כשביקרה אצלו באודיסה בדרכה לארץ ישראל. “אני אחיה!” השיבה הנערה בהתלהבות. חלומה היה להפריח את השממה, לחיות חיים אחרים. מיד עם בואה היא עושה מעשה שרבים מבני דורה עשו: החלפת השם הגלותי לשם עברי. מעתה היא רחל ינאית, שם בעל משמעות היסטורית אותו תישא גם אחרי נישואיה ליצחק בן צבי, בעלה לעתיד, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
ינאית רצתה להגשים את חלומה דווקא בעיר שכל כך אהבה, “מה מאוד ביקשתי לראותך, ירושלים, שוב ירוקה, מניבה. לנטוע בך עץ, להשיב לך את נטעיך, את רננת חייך”. היא מקימה משתלה שפעלה כמוסד לימודי וכמקום עבודה לחלוצות שהגיעו לארץ ונקרא “משק הפועלות”. הנשים עסקו בכל עבודות הגינון בעצמן, ללא עזרה גברית ושתלו אלפי עצים בירושלים וסביבתה.
רחל הייתה אישה פעילה מאוד. חברה בארגון “השומר” וה”ההגנה”, עסקה בהברחת יהודים מסוריה ולבנון. בירושלים, עסקה בהוראת ההיסטוריה היהודית בגימנסיה, הייתה עורכת עיתון וניסתה לקדם את מעמד האישה. לדעתה, אישה יכולה לקדם את עצמה רק אם תהיה יצרנית, פועלת, או עובדת חקלאית ולא עקרת בית. כאשת הנשיא, ניהלה ביחד עם בעלה בית צנוע ופתוח לכל העם. “משק הבית שלנו אינו כרוך בטרחה יתרה” סיפרה. “מנערים את המחצלת, שוטפים את הספלונים והרינו בני חורין. למה נטרח בהתקנת תבשילים ולשם מה לגבב רהיטים?” רחל עסקה בקליטה ועזרה לעולים חדשים וזכתה לאזרחות כבוד של העיר ירושלים ופרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
