מהי חובת הזהירות הנורמטיבית הקיימת בין מורים ותלמידים בבית הספר בכלל ובשיעורי ספורט בפרט ?
מה הדין במקרים של תאונות בבית ספר המוגשות בשיהוי ?
לבית המשפט הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזק גוף של תלמידה בשיעור ספורט.
על מנת לחייב בית הספר באחריות לנזקי תלמיד בית ספר על התלמיד להוכיח הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית, הנקבעת על פי מבחן הצפיות: ישנם מקרים בהם קיימת ציפיה לגרימת נזק כגון במקרים של תאונות טרמפולינה, או תאונה במתקן שעשועים, כמו כן יש להתייחס לשאלה האם המזיק סטה מנורמת הזהירות המוטלת עליו למנוע נפילה בבית ספר: השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות- בנסיבותיו המיוחדות של המקרה- את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק.
התובעת התבקשה על ידי המורה לספורט לקפוץ מעל מתקן. כשקפצה התובעת על המקפצה, מרפק שמאל של התובעת החליק ונכנס לתוך חריץ במתקן. המורה לספורט ניסתה לשחרר את המרפק באמצעות משיכתו בכוח רב, דבר שגרם לפגיעתה של התובעת.
בית המשפט ציין בפסיקתו כי חובתו של מורה בבית ספר הינה לפקח על קטין הנתון לאחריותו, בדומה לחובת הורה לילדיו.
הצדדים הביאו בפני בית המשפט פסקי דין שונים במקרים של היפגעות תלמידים בשיעורי ספורט, בחלקם התקבלו תביעות ובחלקם נדחו. הצד השווה באותם פסקי דין הוא העקרונות שצויינו לעיל, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו.
לאחר שבית המשפט שמע את עדויות הצדדים הוא התרשם ממהימנות גרסתה של התובעת שהיתה עקבית וקוהרנטית ומלמדת על רשלנותה של הנתבעת. לעומת זאת, בית המשפט התרשם לרעה מעדותה של המורה. צוין כי עדותה של המורה באה לחפות על התנהלותה במועד האירוע.
בית המשפט ציין כי ההלכה שנפסקה בע”א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ’ הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ”ד נז (5) 433 (2003), במקרים בהם לא חלפה תקופת ההתיישנות, אין לדחות תביעה מחמת שיהוי אלא במקרים חריגים, וזאת בשל העובדה כי טענות שיהוי והתיישנות יש לפרש בצמצום, נוכח הזכות החוקתית לגישה לערכאות. המקרים החריגים בהם תתקבל בכל זאת טענת שיהוי הם כאשר התובע יצר מצג מטעה בפני הנתבע במפורש כי אין בכוונתו לתבוע, והנתבע שינה את מצבו לרעה בהסתמך על מצג זה. גם במקרים אלה אין קבלת טענת השיהוי אוטומטית, אלא יש לבצע איזון בין מהות הזכות הנתבעת, לפגיעה בנתבע עקב השיהוי.
בית המשפט פסק כי במקרה זה אין מקום לקבלת טענת השיהוי. ראשית, אין טענה כי התובעת יצרה מצג בפני הנתבעת כי אין בכוונתה לתבוע את נזקיה. ממילא, הנתבעת גם לא הסתמכה על מצגה של התובעת ולא שינתה מצבה לרעה עקב כך. לכך יש להוסיף את העובדה, כי עסקינן בקטינה, אשר המחוקק במפורש קבע לגביה תקופת התיישנות ארוכה על פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958, כאשר תקופת הקטינות אינה נמנית בגדר תקופת ההתיישנות. הטעם לכך הוא, ההנחה לפיה “בתקופת הקטינות.. אין הקטין מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן” (ע”א 7805/02 הלפרט נ’ אסותא מרכזים רפואיים בע”מ).
קבלת טענת שיהוי בנסיבות אלה, הינה עקיפת כוונתו של המחוקק. יש להוסיף על כך כי הנתבעת היתה מודעת לעניין הנפילה, ואף נעשו אליה פניות על ידי עורכי דין ששכרו הורי התובעת שנים מועטות לאחר התאונה. ממילא לא ניתן לקבל, שנגרם נזק ראייתי לנתבעת. על הנתבעת היה לצפות כי עלולה להיות מוגשת תביעה עקב האירוע החריג נשוא התביעה.
נוכח כל האמור בית המשפט קיבל את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקבע כי הנתבעת התרשלה בהשגחה על התובעת.
