לבית משפט השלום הוגשה תביעה, באמצעות עורך דין פציעות ספורט, לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע, במהלך אימון קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה בהיותו סטודנט.
בכתב התביעה, טען התובע כי הפציעה נגרמה בשל התרשלות האוניברסיטה אשר לא הקפידה על כללי אימון ובטיחות מתאימים וסבירים לשחקנים. עוד נטען כי הנתבעת התרשלה כאשר לא ביטחה את התובע בביטוח מתאים, בהתאם לדרישת חוק הספורט, תשמ"ח-1988 ובכך גם הפרה חובה חקוקה.
בעקבות הפציעה סבל התובע מכאבים וממוגבלות בתנועת הברך ופנה לטיפול ומעקב במסגרת קופת חולים. במהלך המעקב אובחן קרע של הסהרון החיצוני וקרע של הרצועות הצולבות.
ביחס לאחריותה הנתבעת, נטען בכתב התביעה, כי הפציעה נגרמה בשל התרשלותה, שבאה לידי ביטוי במעשים ובמחדלים כפי שפורטו בסעיף 10 לכתב התביעה. סעיף 10 כולל סעיפים כלליים באשר להפרת חובת הזהירות הכללית ואי הקפדה על כללי בטיחות סבירים , לרבות הפרת חובות חקוקות כמצופה מבעלי או אחראי נבחרת ספורט סבירים . בין היתר , נטען כי לא נערך חימום מתאים טרם תחילת האימון, לא סופקו הנחיות מתאימות למתאמנים וכי התאמנו במקום שאינו בטוח ואינו מתאים.
להוכחת הטענה בדבר הקשר בין היעדר חימום והכנה מתאימה לנזק שנגרם לו בתאונה, הגיש התובע את חוות דעתו של מומחה אורתופד בתחום רפואת הספורט
בחוות דעתו של המומחה כותב המומחה בין היתר כי "תרגול מקדים או חימום מקובל כי מכין את המבצע באורח פיזיולוגי ופסיכולוגי ומוריד היארעות פגיעות שרירים ופרקים." (במקרה הנדון נפגע התובע ברצועה הצולבת, ולא בשריר).
עוד כתב המומחה כי אין לראות בספורט מקצועי ספורטאי המחל בפעילות ללא חימום אף שההוכחות לכך אינן מוחלטות בשל הקושי הרב בתכנון מחקר הכולל קבוצת ביקורת שלא תבצע חימום, ואשר תראה ירידה בביצועיה ועליה בשיעור הפציעות וכי סביר, אף שלא מוכח, שתהליך זה ימנע פציעה בשלב המוקדם של הפעילות.
נשאלה השאלה, אם כן, האם די בחוות דעתו של המומחה על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין העדר חימום מסודר לבין פציעת התובע ?
בעוד שהתובע טען כי די בחוות הדעת כדי להוכיח קשר סיבתי משום שהיא מוכיחה כי הסיכון לפציעה עלה משמעותית עקב העדר חימום, טוענה האוניברסיטה כי לא הוכר בפסיקה קשר סיבתי של "החמרת הסיכון".
דוקטרינת החמרת הסיכון, אשר לא הוכרה בפסיקה, עוסקת בהטלת אחריות בגין יצירת סיכון, בלבד, מקום שהסיכון טרם התממש. בפרשת עדן מלול קבע בית המשפט העליון כי הטלת אחריות בגין יצירת הסיכון גרידא אינה ראויה.
במקרה הנדון, הנזק התממש, ואת טענת התובע ניתן לנסח כטענה בדבר "הגדלת הסיכון".
בית המשפט ציין כי חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל).
בית המשפט פסק כי במקרה הנדון, לא זו בלבד שלא נמצא חיזוק לעדות התובע ביחס למועד הפציעה, אלא שהימנעות העדים מטעמו ממתן עדות בסוגיה, מחלישה את עדותו באופן ניכר, שכן קיימת חזקה עובדתית לפיה לו היו יכולים לתמוך בגרסתו זו, היו עושים כן.
מסקנתו של בית המשפט היתה, אפוא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שנפצע בדקות הראשונות של המשחק. משלא הוכח יסוד עובדתי חיוני זה, לא הוכח הקשר הסיבתי הנטען בין העדר חימום לבין הפציעה.
