לבית המשפט הוגשה תביעה בשל נזקי גוף עקב נפילה בבריכה שאירעו לאישה בעת שהתארחה בבית מלון.
התובעת החליקה בסמוך לבריכת גופרית שבמתחם המלון. בעקבות התאונה פונתה התובעת לבית החולים, שם אובחנה כסובלת משבר עם תזוזה של עצם הזרוע.
המחלוקות בין הצדדים היתה לגבי קיומה של רשלנות מצד בית המלון:
הצדדים נחלקו בשאלה האם הנתבעת עמדה בחובת הזהירות שלה כלפי אורחיה, השאלה התחלקה לשניים: האם סביבת בריכת הגפרית צוידה באביזרים מספיקים לשהות באופן בטיחותי והאם סביבת הבריכה תוחזקה באופן בטיחותי באופן שעובדי המקום מנעו היקוות של שלוליות בסביבת ה מעלית ביציאה ממתחם הספא באופן שוטף .
בית המשפט פסק כי חובת הזהירות של בית המלון במניעת החלקה סביב הבריכה.
התובעת טענה כי בניגוד לחובת הזהירות החלה על הנתבעת למניעת תאונה במלון, לא הוצבו במקומות המועילים שלטי אזהרה או שטיחי גומי למניעת החלקה, למרות שמדובר במי גופרית שמנוניים. ואילו הנתבעת טענה לעניין כי ישנן במקום מרצפות נגד החלקה בעלות חיכוך גבוה, נטען כי מרצפות אלו מיועדות ל התקנה במקומות רטובים.
לעניין אחזקת הבריכה השוטפת:
התובעת טענה כי המקום אינו מתחוזק כראוי באופן שבו נקוות שלוליות מים שמנוניות שמסכנות את באי המלון. הנתבעת טענה כי המקום מתוחזק ומיובש בתדירות גבוהה ע”י עובדי התחזוקה. אך יש לקחת בחשבון כי משתמשים רבים עוברים במקום כשהם רטובים ועלולים לגרום להקוות שלוליות באיזור, מצב זה אינו מאפשר דרישה כי המקום יהיה יבש בכל נקודת זמן נתונה כפי שנהוג בחלקים אחרים של המלון שנועדו לדוגמא למנוע תאונת מעלית.
בית המלון טען לאשם תורם וביקש מבית המשפט לקבל את ההסבר כי התובעת לא התנגבה כראוי, לא נעלה נעלים מונעות החלקה, צעדה בחוסר זהירות ובמהירות ולפיכך נושאת באשם תורם.
בית המשפט פסק כי לאור העדרם של אמצעי הבטיחות היה מתבקש כי המלון יתגבר ביתר שאת את השמירה על האזור כיבש ובטוח. יתכן כי מעבר מסה של אנשים נופשים מקשה מאוד על ניקיונו וייבושו הרציפים של המקום ויתכן כי הוקצה למקום צוות בחסר כך שלא התאים לנפח התעבורה במקום. כך או כך הוכח כי התובעת נתקלה בשטח רטוב או מלוכלך או שניהם באופן שאפשר את נפילתה המצערת שגרמה לה לנזק גופני קשה.
בית המשפט שוכנע כי אילו הוצבו במקום אמצעים מונעי החלקה כמפורט מעלה או אילו רצפות הכניסה למעלית היו מיובשות בטיפול שרציפותו תואמת את העומס של הקהל העובר בו אזי נפילתה של התובעת הייתה נמנעת ונזקה היה נחסך ממנה.
בית המשפט הפנה להלכה בדבר חובת הזהירות של בעל מקרקעין, לרבות בעל מלון, כלפי המוזמנים לשטחו (ע”א 862/80 עירית חדרה נ’ זוהר). בבדיקת אחריות מחזיק במקרקעין לנזק שנגרם יש לבחון את הגורם ואת האמצעים שננקטו על מנת למונעו.
נקבע, כי לא כל נזק שניתן לצפותו, בית המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית. הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה “רגילה” לבין סכנה “בלתי רגילה” לגבי הניזוק. היקף חובת הזהירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין וכשמדובר בנזק שנגרם כתוצאה מנפילה, יש לאתר ולאפיין את הגורם הישיר והמידי להחלקה ולבחון את האמצעים שננקטו למניעת הנפילה ונזקיה. למשל כשמדובר בנזק תולדת החלקה עקב חומר שהוא “טבעי” במקום ההחלקה, הנטייה היא לסווג את סכנת ההחלקה כ”סכנה רגילה” או “סבירה” או “צפויה” וטיב האמצעים שננקטו למניעת סכנת החלקה נגזר מטיב סכנת ההחלקה. עוד נקבע, כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה חובה מוחלטת, אף כאשר מדובר בהחלקה.
לבסוף בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי במקרה הנדון אין המדובר בסיכון צפוי וטבעי שאי אפשר למנעו באמצעים סבירים כפי שתואר בפסקי הדין שהובאו על ידי הנתבעת ולעיל בעניין החלקה בבריכה או בבית מרחץ וגם לא בסיכון פתאומי שנוצר בנסיבות בלתי צפויות שלא היה ניתן לצפותן
