כמו בריטואל קבוע, שוב אנו עומדים בפתחה של שביתה ארוכה במערכת החינוך. נער הייתי וגם בגרתי, ומאז ילדותי בשנות ה- 70, איני זוכר ולו שנה אחת שבה לא פרצה שביתה בבתי הספר.
בילדותי פירשה לי אמי ז"ל את משמעותם של שני דימויים של עם ישראל, שעליהם חונכנו: "העם הנבחר" ו"אור לגויים". היום מעוררים דימויים אלה יותר משמץ של גיחוך, אבל בעיני אמי, שהייתה גננת לגיל הרך, היו אלה ציוויים שעלינו כחברה היה לחיות לפיהם. "אור לגויים" משמעו שמוטל עלינו, העם היהודי, תפקיד חשוב ביותר של קידום המחקר המדעי והפצת הידע בעולם. הראייה, אמרה אמי, מחצית ממקבלי פרס נובל בעולם הם יהודים.
במטבחה של אימא שלי לא התנהל מאבק בין התורה למדע. היא אהבה והעריצה את שניהם באותה המידה. ללא התורה, טענה, אין ליהודים עבר, וללא מדע אין ליהודים עתיד…
נושא החינוך בער בעצמותיה של אמי. תדיר נהגה לומר לי כי אף בניין בעולם אינו עומד ללא יסודות איתנים, ומשום כך החינוך בגן הילדים הוא הבסיס לחינוכו של כל ילד. היא האמינה בכל לבה שללא גננת טובה, לא יגיע הילד, ולו המחונן ביותר, לכיתתו של הפרופסור באקדמיה.
למרבה הצער, אנו חיים היום בתחושה שהחינוך בישראל הגיע לשפל המדרגה. אנו רואים בעיניים כלות כיצד היפנים והסינגפורים "עוקפים אותנו בסיבוב", בעוד תלמידינו המצוינים קוטפים את המקומות האחרונים במבחני המיצ"ב העולמיים.
היום קשה להאמין שפעם, לפני כמה עשורים, אחת הסיבות לעליית יהודים ארצה, למרות המצב הביטחוני הקשה, הייתה מערכת החינוך הישראלית. אז העדיפו אנשים להפקיד את ילדיהם בידי המורים בישראל במקום בידי עמיתיהם בארצות מתקדמות כאנגליה וארה"ב. כאן, הם ידעו, החינוך הוא מיטבי.
בדקתי ומצאתי כי בראשית ימי המדינה, חלקם היחסי של לימודי הטבע ומדעי החיים בתוכניות הלימודים היה גבוה בהשוואה לימינו. המורה לטבע, כפי שמיטיב כל כך לתארו מאיר שלו בספריו, היה דמות בעלת השפעה רבה על תלמידי אותה התקופה. מאז הלך וגדל חלקם היחסי של התחומים הטכנולוגיים, מחשבים, למשל, וכיום תופסים לימודי הטבע והסביבה אחוז קטן, קטן מדי, מתוכניות הלימוד בבתי הספר היסודיים והעל-יסודיים.
ואם להמשיך ולגלוש לנוסטלגיה, דברים שהיו מובנים מאליהם בילדותי, בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, נראים היום כלקוחים מחלום הזוי. אני זוכר איך בתחילת כל שנת לימודים, קיבלנו אנו הילדים ערכת לימוד מסודרת. הגענו לכיתה רחוצים ומסורקים, לבושים בתלבושת אחידה, והמורה עברה בינינו וחילקה לכל ילד זוג מחברות, מספר עפרונות, שני מחקים ומחדד. את ריחם של העפרונות החדשים ושל כריכות המחברות לא אשכח כל חיי.
מנהל בית הספר היסודי היה אז דמות חינוכית אגדתית, שהמורים כיבדו והילדים העריצו. הוא נהג לעבור בכל כיתה, לברך את הילדים ולדרבן אותם להגיע להישגים בלימודיהם.
ממש לא להאמין, אבל היה לנו גם חדר אוכל בבית הספר. כל התלמידים, ללא יוצא מהכלל, אכלו בכל יום ארוחת צהריים חמה. אז לא העלו פרנסי העיר בדעתם להבחין בין הילדים לפי מצבם הסוציו-אקונומי של הוריהם. כל כיתה שלחה מדי יום תורני מטבח, שלמדו מהאחראית על חדר האוכל (שהייתה גם המורה לכלכלת בית) איך בוחרים ירקות בשוק, איך פורסים בצל, איך מכינים חביתה, ושיא השיאים – איך מסדרים שולחן וסכו"ם כבני תרבות.
איני טוען, חלילה, שהכול בשנות השישים היה סוגה בשושנים, ואילו היום הכול קלוקל. אבל אפשר ורצוי ללמוד מן העבר, מן הימים שבהם החברה שלנו הייתה ענייה יותר בחומר, אבל עשירה יותר באוצרות הרוח.
לאור השביתה שהחלה, אנו מחויבים לדון בשאלה איזו מערכת חינוך אנו רוצים שתהיה לנו. מהו אותו החזון החינוכי שאותו אנו שואפים לממש? כיצד צריכה מערכת החינוך בישראל להתנהל על מנת שתוכל להצמיח מתוכה אזרחים אכפתיים, מעורבים בחיי הקהילה ובעלי השכלה רחבה?
בחזוננו, מערכת החינוך בישראל תכשיר חינם את כל התלמידים, מגיל גן ועד לבגרות. כל בוגר צבא ו/או שירות לאומי יתוגמל כיאות, באופן שלימודיו האקדמיים, לפחות הלימודים לתואר הראשון, ימומנו בידי המדינה.
בחזוננו, אנו רואים כיתות בנות 25 תלמידים, ובכל כיתה מורה ועוזר/ת הוראה המסייע/ת לתלמידים המתקשים. שיטת הלימוד תהיה פרונטאלית, כך שהמורה ישוב להיות מרכז הכיתה, סמל ומופת לתלמידיו.
לכל ילד יהיה מחשב משלו, עם חיבור קבוע לאינטרנט. הכיתה תהיה, כמובן, ממוזגת, ותכלול את כל אמצעי ההמחשה המודרניים, כולל מקרן וידאו. מערכת הלימודים תאפשר בדרך קבע לתלמידים חולים או לתלמידים שנבצר מהם להימצא פיזית בכיתה, להשתתף בשיעור בלי להתנתק ממהלך הלימוד בכיתה.
המורים בבתי הספר שלנו יהיו כולם בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, בנוסף לתעודת הוראה, המעידה שנבחנו כיאות, הן על נושאים שבתחום התמחותם והן על עיקרים פדגוגיים, ושיש להם היכולת המעשית לעמוד מול כיתה במשך שעות רצופות.
בבתי הספר שלנו ילמדו 45 שעות בשבוע. יום הלימודים יתחיל בשעה 08:00 ויימשך ברציפות עד השעה 17:00. ביום ו' לא יתקיימו לימודים. מערכת השעות תחולק לשלישים: בשליש הראשון של היום ילמדו נושאים ריאליים, השליש השני יוקדש לספורט, כלכלת בית והכנת שיעורים, והשליש הנותר יוקדש ללימודים ישראליים, קרי, יהדות, אזרחות וכיו"ב.
בחזוננו, מערכת החינוך בישראל תוגדר כמשאב חיוני, לא פחות ממערכת הביטחון או ביטחון הפנים. המורים יתוגמלו בנדיבות, כאשר כל מורה ילמד לא פחות מ-25 שעות שבועיות וישתכר לפחות 100 ₪ נטו לכל שעת לימוד. שנת הלימודים תוארך, והחופש הגדול יקוצר לחודש אחד בלבד.
על מנת להבטיח את איכות ההוראה, למנוע שחיקת מורים ולאפשר הזרמת דם חדש, מערכת החינוך תפעל לפלוט מתוכה את המורים הפחות טובים, ובמקביל תאפשר למורה יציאה לגמלאות לאחר 20 שנות עבודה. בנוסף לכך, משרד החינוך ידאג ליצירת מאגר של "מילואים בחינוך", שמתוכו יגויסו בעלי שם בתחומם למספר שעות הוראה בשבוע, כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. מומחים אלה יתוגמלו בעין יפה ובהטבות מיסוי. כך נזכה לראות אנשי אקדמיה, רופאים, שופטים, וטרינרים, עיתונאים, ומהנדסים מכשירים את הדור הבא של אזרחי ישראל.
בחזוננו, מערכת החינוך תשים דגש מיוחד על נושאים "ירוקים", כגון טבע, איכות הסביבה, מחזור, רווחת בעלי החיים וכו'. על פי תפיסתנו, איש "ירוק", או ציבור בעל תודעה "ירוקה", יודעים לכבד – את בני אדם באשר הם, את החריג, את השונה, את האומלל, את בעלי החיים, ואת עצמם כפרטים וכחלק מן הקהילה שהם חיים בתוכה.
שלא בצדק, דבקה בירוקים תדמית של "מחבקי עצים" או של "מצילי לווייתנים". מטרות אלה חשובות כשהן לעצמן, אולם יש בציבור המשוכנעים שהן באות על חשבון הטיפול בנושאים חברתיים. ולא היא. הירוקים מעלים על נס ראשית דבר את איכות החיים, ורק אחר כך את איכות הסביבה.
איכות חיים משמעה קודם לכול שמירה על כבוד האדם באשר הוא. מי שיטרח לעיין במצעה של מפלגת הירוקים, ימצא כי "מטרת הירוקים היא לצבוע את הפוליטיקה בירוק: זה קשור לכולנו כישראלים, ללא הבדל דת, גזע, גיל או מין. פוליטיקה ירוקה דנה ביכולתנו לשלוט בחיינו, ולהיות בעלי כוח לעצב את גורלנו כקהילה בריאה. בקהילה זו תינתן לכל אדם הזדמנות ליטול חלק פעיל על בסיס שיתוף פעולה, ולא מתוך הרס וניצול."
אני מתפלל לעולם ולמדינה שבהם נדע כולנו לכבד את הזולת ואת סביבתנו, להעמיד את האדם – כל אדם – במרכז, ולדעת להקשיב, ללמוד ולהשכיל מכל מי שדרכיו הצטלבו אי פעם בדרכינו.
אני מאמין כי חזון זה הוא בר-השגה, ובפעולה ציבורית משותפת, הוא גם בר-ביצוע.
