במקצוע הוטרינריה יש משהו מן הרומנטיקה.
מה יותר נאצל ומשובב נפש מאשר לבחור במקצוע מדעי מתקדם עם התואר "דוקטור" הנלווה לו, ועם ההילה של אוהב בעלי חיים, מה שכמובן מייד מוביל למסקנה כי באדם נעלה עסקינן. היחס של הציבור בישראל לרופאים וטרינריים נע בין שני קצוות: או שמתייחסים אליהם כ"קדושים" אשר הקדישו את חייהם לטיפול ועזרה לבעלי חיים, או שמתייחסים אליהם כאל תמהונים אשר השקיעו כל כך הרבה שנות לימוד בכדי להיות "רופאי בהמות", בזמן שיכלו להקדיש את המרץ הזה ללימודי רפואת האדם!
האמת נמצאת אם כן אי שם באמצע, אני מניח כי מרבית הוטרינרים בחרו במשלח יד זה כיוון שהם אוהבים בעלי חיים, ובמיוחד נהנים מאותו מושג מסתורי הקרוי "קשר אדם חיה", הקושר אנשים ובעלי חיים יחדיו לאורך עשרות אלפי שנים. עם הלימודים ובמהלך חיי המקצוע, אנו למדים כי עיקר תפקידו של הוטרינר הנו מניעת העברת מחלות מבעלי חיים לאדם, למשל הכלבת או הפסיטקוזיס.
כמו כן עליו למנוע מעבר מחלות מבעלי חיים לבעלי חיים אחרים, למשל מחלות "כלכליות" כגון מחלת הפה והטלפיים או מחלת ה"פרה המשוגעת" , שיש להן השלכה ישירה הן על בריאות הציבור והן על הכלכלה הלאומית והבין לאומית. וטרינרים הנם אנשים משכילים, WELL EDUCATED , בעלי ידע נרחב במחלות האדם ובמחלות בעלי חיים. המדינה משקיעה סכומי עתק בהכשרת סטודנטים לוטרינריה, מתוך דאגה לבריאות הציבור. זהו פן לא ידוע של מהות הוטרינריה, ואוהבי בעלי החיים לא תמיד מודעים לו. אדם שבוחר להיות וטרינר לא עושה זאת למען משלח יד גרידא, אלא הוא בעצם בוחר בדרך חיים. זהו מקצוע שבו עובדים 24 שעות, לעולם לא יוצאים באמת לפנסיה, ותמיד יש מה ללמוד ולהתעדכן. לימודי הרפואה מכשירים שלושה סוגי רופאים: רופאי אדם, רופאי שיניים ורופאים וטרינריים. שני הראשונים הם תחת סמכות ופיקוח משרד הבריאות, ואילו הרפואה הוטרינרית היא תחת פיקוח משרד החקלאות.
ההבדל המהותי , לפחות בישראל, בין רופאים לאדם לבין רופאים וטרינריים (פרט לעובדה שאלה מטפלים באדם ואלה בבעלי חיים), הנו ההתמחות. דהיינו רופאים של בני אדם הנם מומחים גדולים מאד בתחומי רפואה צרים וספציפיים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, רופאי עור, רופאי אף אזן וגרון, רופא מרדים וכד', בעוד שרופאים וטרינריים יודעים "קצת" פחות בכל תחום, אולם עוסקים בפועל בשלל תחומי רפואה ועניין.
ביום רגיל ושיגרתי במרפאתי אני מוצא את עצמי עוסק בבעיות עור, שיניים, אוזניים, בעיות התנהגותיות, בעיות לב, בעיות מערכת העיכול, מדי פעם אני גם מנתח ולפיכך עוסק גם בהרדמה, בפיענוח צילומי רנטגן ואולטראסאונד, עוסק גם בבעיות של מין ופוריות, בקיצור, שלל תחומי רפואה מעניינים ומרתקים. לטעמי זו אחת הסיבות הטובות ביותר לבחור בוטרינריה, מובטח לך שלא תשתעמם לעולם! חשוב להבהיר כי עיקר המאמץ ההסברתי של הוטרינר מופנה לבני אדם. באופן שייראה מעט פרדוכסלי למתבונן מהצד, אנו הוטרינרים מקדישים יותר זמן לאדם מאשר לבעלי החיים, באופן ממוצע כמובן. למשל, חיסון כלבת או חיסון משושה, התהליך כולו אורך כ-10 שניות בממוצע, אולם להסביר לבעלים על חשיבות החיסון, על התדירות שלו ועל העובדה שכך הוא דואג לחיית המחמד שלו ולמשפחתו, תהליך זה אורך לעיתים שעה ויותר.
מי שמתעתד להיות וטרינר צריך לקחת בחשבון שהוא בוחר במקצוע בעל אופי קהילתי, במיוחד אם הוא יעבוד בקליניקה פרטית של חיות מחמד ביתיות, וכי בעצם הוא עובד ישירות עם בני אדם וחיותיהם. רופאים של בני אדם עובדים מול פציינטים, בעוד שרופאים וטרינריים עובדים מול פציינטים ולקוחות. בסופו של דבר , מי שמשלם את שכר עמלנו הנו הלקוח ולא הפציינט! כאשר מראיינים וטרינרים ושואלים אותם ממתי הם שאפו להיות כאלה, לרוב יגידו כי משחר ילדותם הם נמשכו לחיות, ומשבגרו החליטו ללמוד וטרינריה ויהי מה. כילד, חלמתי להיות ממציא ומהנדס. תמיד ריתקו אותי הסיפורים על הממציאים הגדולים, שהמציאו מכוניות, רכבות , מטוסים, גילו את החשמל ואת החידקים, ופיתחו שיכלולים המקילים על חיינו עד היום….
כילד, חלמתי להיות ממציא ומהנדס. תמיד ריתקו אותי הסיפורים על הממציאים הגדולים, שהמציאו מכוניות, רכבות , מטוסים, גילו את החשמל ואת החידקים, ופיתחו שיכלולים המקילים על חיינו עד היום. לא העלתי בדעתי ובחלומותי הפרועים ביותר שכאדם בוגר אתפרנס ואעסוק בוטרינריה.
כחובב מכונות, (עד היום אני גרופי של כלים מכניים כבדים, מכוניות אופנועים וכדומה), הוקסמתי מהעובדה שבאותו בניין בו התגוררנו בפ"ת גר וטרינר בשם ד"ר גרוס, שהיה רופא של עופות ולולים, והוא היה מגיע הביתה בסיומו של יום עבודה רכוב על טרקטור אדום!, כאשר שאלתי את אימי ז"ל מיהו האיש הזה, שכילד נראה לי ממש נפיל, חזק ואימתני ומעורר הערצה, היא הסבירה לי שהוא רופא וטרינר העובד עם חיות משק, ולכן הוא מגיע עם טרקטור הביתה.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו "וטרינר". לקח לי לא מעט שנים להבין שאין בהכרח קשר בין וטרינרים לטרקטורים, למרבה האכזבה. כאשר פרצה מלחמת יום כיפור, אבי גוייס כלוחם, ואימי שלחה אותי יחד עם חברי הטוב ביותר, מושיק, לביתה של סבתי בבאר שבע. סבתא לקחה אותנו, הילדים, ביום חמישי לשוק הבדווים. בין הדוכנים הרבים, ראינו לפתע אשה בדווית ולידה גיגית פלסטיק מלאה ברווזונים בני יומם. אני עצרתי לידה מוקסם והתבוננתי ביצורים הפלומתיים המתוקים בלי יכולת להתיק את מבטי. הבדווית ראתה אותי כך, ומייד הרימה אחד מן האפרוחים, ושמה אותו בכף ידי. סבתי, שהיתה אשה חכמה ביותר, ועבדה שנים רבות כמיילדת ב"סורוקה", הבינה מייד שמדובר בסיפור אהבה ממבט ראשון, וקנתה את האפרוח בלירה אחת. אני מניח שברווז זה, יותר מאוחר התברר שהיה אווז דווקא, היה בן לא יותר ממספר שעות, שכן הוא הוחתם עלי, ועד יומו האחרון היה משוכנע שאני אביו הביולוגי. כאשר חזרנו הביתה, הראתי אותו לד"ר גרוס, הוא בדקו במומחיות ואמר לי שזהו אווז והסביר לי, הקטן, באריכות כיצד להאכיל אותו, לטפל בו , ואפילו לקנח את אחוריו במטלית לחה. כך החלה הסאגה של מיקי האווז.
נהגתי להסתובב ברחבי העיר ולקרוא אחרי מיקי…מיקי…, העוברים ושבים ציפו לראות כלב, והופתעו לגלות אווז מדדה לו אחרי בכל אשר הלכתי. באותה עת התגוררנו בבית דירות בקומה שישית, ולהורי נגמרה מהר מאד הסבלנות לנוכח הקירקורים וההפרשות בכל הבית, ולפיכך האווז "הושאל" לגן ילדים סמוך לאחר מספר חודשים, שם חי עד לשיבה טובה שנים רבות לאחר מכן, וכל חייו זיהה אותי כאשר הגעתי לבקרו. זכור לי מקרה מיוחד, כאשר חזרתי הביתה בחופשתי הראשונה מהטירונות, עם הנשק , המדים וכל הציוד, עברתי בדרך הביתה סמוך לגן הילדים, והראשון שקיבל את פני בקרקורי שמחה היה מיקי האווז!
בתום שירותי הצבאי, החלטתי להפוך את התחביב למקצוע וללמוד רפואה וטרינרית. אלא שלהוותי התברר לי כי זהו תחום הלימודים האקדמי היחיד באותה עת שלא ניתן ללמוד בארץ, כיוון שלא היה באותה עת בית ספר לרפואה וטרינרית בישראל. לפיכך חשבתי ללמוד בחו"ל, עם שיחרורי מהצבא, אולם הורי הבהירו לי כי אין ביכולתם הכלכלית לשלוח אותי ללימודים ממושכים מעבר לים. ההתלבטות היתה קשה, ולכן חשבתי להתייעץ עם רופאים וטרינריים לפני השיחרור מהצבא, בכדי להחליט על עתידי.
בזמן שירותי הצבאי, הזדמן לי לנסוע בעניין מינהלי כלשהו לצריפין, עם רכב צבאי. מסיבה כלשהי "התברברתי" בדרך, ובאופן אקראי עברתי בסמוך לשלט עליו נכתב "המכון הוטרינרי ". בהחלטה של רגע, סטיתי ממסלול הנסיעה, ופניתי ימינה אל תוך המכון. זכורה לי ההתרגשות שחוויתי בזמן הכניסה למקום, הן עקב השלווה הפסטוראלית ששרתה עליו, שעמדה בניגוד משווע לחיים הגועשים שחוויתי כחייל,(הימים היו ימי מלחמת לבנון), והן עקב הכניסה לקודש הקודשים של הווטרינריה בישראל באותה עת, בכל אופן כפי שאני ראיתי בעיני רוחי.
החניתי את הרכב, והתחלתי לשוטט בשבילי המכון הווטרינרי, שנראה נטוש למדי באמצע יום עבודה… בסופו של דבר ראיתי רפת, ומצאתי שם איש תחזוקה בודד, שאלתי אותו לפיכך איפה יש בסביבה רופא וטרינר שאני יכול להתייעץ איתו, והוא הצביע ללא אומר לעבר מבנה אבן נמוך, קודר ומכוער למראה, הסתובב וחזר לעיסוקיו. ניגשתי לעבר אותו בניין, ומשהתקרבתי אליו הכה בי ריח מבחיל, צחנת מוות מעורב בפורמלין.
מסתבר שמבנה זה היה , והינו עד היום, המכון הפתולוגי של השירותים הוטרינריים, בו זכיתי "לבלות" לא מעט, חמש שנים לאחר האירוע אותו אני מתאר כעת. נכנסתי דרך דלתות העץ האפורות, תוך שאני סותם את האף ביד אחת. מצד ימין לכניסה היה שולחן נירוסטה עליו הייתה מונחת גופת כלב זאב יפהפה ומטופח, בשכיבה גבית, כשביטנו פתוחה וכל איבריו הפנימיים, מונחים בסדר מופתי במגשי מתכת מסביב.
בסמוך לגופה עמדו 3 אנשים, אחד מבוגר ושניים צעירים. להפתעתי, לא חשתי כל בחילה עקב המראה המוזר והריח שנילווה אליו. הגבר המבוגר, חבש סינר וכפפות והיפנה אליי מבט שואל. החלטתי לתאר הכול בפשטות וסיפרתי לו כי חלום חיי הנו ללמוד רפואה וטרינרית , וכי הזדמנתי למקום במקרה, וכעת אני מחפש מישהו במכון שיוכל לספר לי על מהות המקצוע. הגבר החביב הציג את עצמו כפרופסור נובל, ראש המחלקה לפתולוגיה במכון הווטרינרי באותה עת, ומי שכעבור 5 שנים יהיה המורה שלי לפתולוגיה, אם כי באותו זמן לא ידעתי זאת, כמובן. פרופ' נובל הציג את שני הבחורים הצעירים שלידו, ואחד מהם סיפר לי כי שניהם סטודנטים לרפואה וטרינרית באיטליה, וכי הם מנצלים את חופשת הסמסטר, בכדי להשתלם בארץ בפתולוגיה וטרינרית.
פרופ' נובל הציע לי להשתתף איתם בדיסקציה של אותו כלב, שהיה כמדומני, כלב משטרתי שנמצא ללא רוח חיים בתאו באותו בוקר , ונשלח לבדיקת פוסט מורטם למכון. נעניתי להצעה בהתלהבות, ואפילו הפסקתי לסתום את האף. פרופ' נובל היה מרצה מחונן בעל שם בינלאומי והוא מייד ריתק אותי בהסבריו המלומדים בזמן שהוא חותך ומבתר את הכלב המסכן. רק תארו לכם את הסיטואציה, אני עם המדים והנשק, גוחן יותר ויותר סמוך לגופה ומאזין בצמא לדבריו של וטרינר זקן ונשוא פנים…, מרוב שהייתי שקוע בהאזנה , לא שמתי לב ששני הסטודנטים זזים אחורה 2-3 צעדים, ואני להיפך, המשכתי להתקרב יותר ויותר.
פרופ' נובל אחז בידו אבר מסוים ( היום אני יודע שזו הייתה שלפוחית השתן של הכלב), והסב את תשומת ליבי לכתם מסוים עליה, לפתע ביצע עם להב הסקלפל חיתוך מהיר כברק, והשפריץ עלי ישירות בקשת מרהיבה… מסתבר שאני לא הייתי הראשון שחווה את תעלוליו של אותו פרופסור, והסטודנטים האחרים כבר הכירו את משוגותיו, ויצאו מכלל סכנה בעוד מועד. האמת, הרגשתי מטופש ומבולבל באותה סיטואציה, כאשר הפרופסור המכובד הפך לליצן, וכל זה על חשבוני בעוד ששני הסטודנטים מתגלגלים מצחוק למראה הבעת התדהמה והגועל על פני, והשתן שטפטף מתוך הכומתה שבכותפת…
לאחר מכן, פרופ' נובל התנצל בחיוך, שטף אותי בברז הסמוך והזמין אותי לאחר הדיסקציה לחדרו. שם הוא הכין לי כוס תה עם נענע, והתחיל לספר לי על חייו כרופא וטרינר. עד מהרה נשתכחה ממני האפיזודה המביכה בחדר הפתולוגיה, שקעתי בכורסה שבחדרו והקשבתי בעניין רב לסיפוריו. אינני יודע אם בעקבות שיחה זו גמלה בליבי ההחלטה הסופית ללמוד וטרינריה, אולם לבטח היה לה משקל משמעותי.
