השנה היא 1892 . הזוג שירד מהאניה אל סימטאות העיר יפו היה די מוזר. הוא גבר בן 34 נראה הרבה יותר מבוגר מגילו, זקנו הצהבהב מקוצץ ומחודד ועל ראשו תרבוש אדום. היא, נערה בת 19 נראית צעירה בהרבה מגילה, לבושה בחולצה רוסית רקומה וחצאית קפלים, על כתפיה זוג צמות שחורות, עבותות. זה עתה נישאו בעיר קושטא (היא איסטנבול שבתורכיה). הנערה נראתה מבוהלת מהעיר הסואנת והמלוכלכת. “אולי היה עלי לשמוע בקול הורי שהזהירו אותי מארץ לא נושבת זאת” הרהרה….
אבל למחרת כבר הייתה ירושלים, בביתה החדש, עם ילדי אחותה המתה, דבורה. לחמדה בן יהודה אין זמן לחרטות והירהורים, היא צריכה ללמוד מהר את השפה העברית כי אחרת איך תדבר עם בעלה אליעזר? הרי הוא לא מדבר שפה אחרת זולת העברית.
האהבה בין השניים פרחה באמצעות הדואר. הוא סיפר לה על ירושלים, היא סיפרה לו על חייה כסטודנטית בפקולטה למדעי הטבע במוסקבה וברקע גוססת אחותה דבורה ממחלת השחפת. לפני מותה הספיקה דבורה לכתוב לחמדה: “אחותי, אם חשקה נפשך להיות מלכה – בואי לירושלים” ובזאת רמזה לה שתמלא את מקומה לאחר מותה.
חמדה הייתה מאוהבת בבן יהודה עוד מילדותה. היא מודיעה להוריה על כוונותיה. תגובת אביה הייתה: “משער אני שתהיו מאושרים כי שניכם מטורפים במקצת”. האב צדק – לפחות בחלקו הראשון של המשפט. חמדה ואליעזר היו מאוד מאושרים ביחד למרות העוני ותנאי החיים הקשים, למרות הטרגדיות המשפחתיות שפקדו אותם.
חמדה נכנסה מהר מאוד לתפקיד “אישתו של….”. היא למדה עברית, החלה לכתוב כתבות בעיתון “הצבי”, דאגה לילדי אחותה וילדה לאליעזר עוד חמישה ילדים. אבל בעיקר עסקה חמדה בקידומו של בן יהודה. למרות גילה הצעיר הייתה אישה נחושה ושאפתנית ומלאת בטחון עצמי. בנסיעותיה לאירופה (לבדה !!!) היא הצליחה ליצור קשרים עם מוציאים לאור שהסכימו לממן את הוצאת מילון בן יהודה על כל כרכיו. חמדה הייתה אישה שהקדימה את זמנה בהתנהגותה העצמאית שלא הייתה אופיינית לנשים באותה תקופה. היא ידעה לנהל משא ומתן, לחתום על חוזים ובעיקר לתת לבן יהודה את השקט להמציא עוד ועוד מילים……………
