בשנת 1881 כשעלה לארץ ישראל עם אישתו דבורה ושם את מושבו בירושלים, היה צריך בן יהודה הרבה דימיון ותעוזה להאמין שחלומו יתגשם. אנשי היישוב הישן התנגדו לו בתוקף וחששו לטוהר שפת הקודש שמא תחולל בחיי היום יום. הם מיררו את חייו וחיי משפחתו ואף הלשינו עליו לשלטון העות’מני.
דבר לא עזר. העברית רתחה בדמו. בן יהודה מייסד שני עיתונים “מבשרת ציון” ו”הצבי” ובאמצעותם מנסה להשפיע ולהפיץ את דעותיו. הוא האמין בכל לבו שניתן לחולל את הפלא. “העם הזה, עם בני ישראל, כל-יכול הוא!” כותב בעיתונו, “מיום היוולדו הסכין לעשות נפלאות. נפלאים דברי ימיו, נפלאת תורתו ואמונתו, על כן לא יבצר ממנו לעשות גם את הפלא הזה…לחדש את שפתו, השפה העברית!”
בביתו הוא מיישם הלכה למעשה את רעיונותיו ואף לוקח אותם לדרגת קיצוניות גבוה. הילד העברי הראשון, שנולד לו ולרעיתו דבורה ישמע באוזניו רק עברית. הוא אוסר על דבורה להביא את הילד בחברת ילדים בני גילו שאינם דוברי עברית ואף גער בה נמרצות כששמע אותה שרה לו שיר ערש ברוסית. כשאמו הזקנה בת התשעים מגיעה לארץ לסייע לו בגידול הילדים לאחר מותה של דבורה הוא אינו מחליף איתה מילה שבועות רבים מאחר ולא ידעה לדבר עברית….
בן-יהודה היה חדשן, לוחם, קנאי, עקשן ואנטי-ממסדי אבל את הפריצה הגדולה שלו עשה דווקא עם כניסתה של חמדה, אחות דבורה, לחייו. חמדה חשקה בו עוד בהיותה נערה צעירה. כשדבורה הייתה על ערש דווי הספיקה לכתוב לה: “אחותי, אם חשקה נפשך להיות מלכה – בואי לירושלים” בזאת רמזה דבורה לאחותה שתמלא את מקומה לאחר מותה. ואכן כך היה. השנים שחיו חמדה ואליעזר יחדיו היו השנים הפוריות שלו. בן יהודה היה עסוק בכתיבת המילון וחמדה עשתה חייל בהפצת שמו וקידומו בארץ ובעולם. היום, תשעים שנה למותו אפשר להגיד בביטחון מוחלט, החלום התגשם.
לקריאה נוספת:
לילדים ונוער – “חולם בעברית” – אדי אלון
לנוער ומבוגרים – “שפת הנביאים” – רוברט סנט ג’והן,
