ד., גמלאית תושבת שכונת מרום נווה ברמת-גן, נוהגת מידי יום, מזה 5 שנים, להלך להנאתה ב"פארק דוד" הצמוד לבניין מגוריה, ותמיד עושה זאת בין השעות 5 ל-6 בבוקר, כדי לא להיחשף לקרני השמש המבצבצות בהמשך.
לד. ולשכניה (כמו גם לתושבי הבניינים הסמוכים), יש מפתח אישי לשער הכניסה לפארק, דרכו הם עוברים ממש מתוך חצר הבניין שלהם. על מנת לשמור על שלוותם של תושבי השכונה – בפרט אלו שדירותיהם פונות לכיוון הפארק הענק והיפהפה (40,000 מ"ר שיטחו), אוסרת עיריית רמת-גן כניסת מבקרים מבחוץ לפארק בשעות הלילה.
באחד הימים האחרונים הופרעה ד. בעת שצעדה להנאתה בפארק בשעה 05.05 בבוקר, כאשר פקח עירוני ניגש אליה ואמר לה שבשעה הזו אסור עדיין להלך בפארק. ד. הסבירה לו שהיא גרה בבניין הצמוד וכי יש לה מפתח להיכנס מהבניין לפארק וכך היא עושה בוקר בוקר כבר 5 שנים, אך זה לא עזר לה. כדי להוכיח לפקח העיקש שאכן זה ביתה, היא הציעה לו ללוותה עד הבית, פתחה בנוכחותו את שער הכניסה מהפארק, עלתה עימו במעלית לדירתה ושם.. הראתה לו את תעודת הזהות שלה, בה רשומה כתובתה.
לתדהמתה, תגובתו של הפקח היתה… רישום דו"ח!
ד. לא ויתרה, ושלחה מכתב מנומס לעיריית רמת-גן. הפקידה שקיבלה את המכתב התקשתה להאמין למראה עיניה ודאגה למסור את המכתב, עוד באותו יום, לראש העיר, צבי בר.
בר קרא, ונדהם, הוא צלצל לממונה על הפארק והביע בפניו את מורת רוחו בגין העוול המשווע שגרם לאזרחית, ועל כך שהפקח העז לבוא ולהיכנס לדירתה, ולרשום לה דו"ח. "איפה שיקול הדעת וההיגיון"?, תמה ראש העיר, וביקש לרענן את ההוראות לכל הפקחים.
בר הורה לממונה לבטל מייד את הדו"ח ולהודיע על כך לד., אך לא הסתפק בכך- וכתב לה מכתב התנצלות אישי, אליו צירף זר פרחים גדול, שנשלח לביתה.
