כשחנה מייזל הגיעה לארץ בשנת 1909 הייתה רק בת 26, בעלת תואר דוקטור למדעים וניסיון עבודה כאגרונומית. ועוד פרט חשוב, היא השתתפה בקונגרס הציוני השביעי והייתה חדורת התלהבות ליישם את חזון הציונות, כאן בארץ ישראל. חלומה היה להקים חוות לימוד במקצוע החקלאות לנערות
את לילה הראשון בארץ ישראל היא חולקת במלון של חיים ברוך ביפו בחדר אחד עם עוד שתי נערות צעירות, האחיות רחל ושושנה בלובשטיין ומספרת להן על תוכניותיה להקמת חווה לעלמות. אף אחת מהשלוש לא שיערה שהן עומדות להיפגש שוב בקרוב מאוד ורחל, שתהייה התלמידה הראשונה ב"חוות העלמות", תהיה גם משוררת ידועת שם.
"חוות העלמות" קמה בחצר כנרת ופעלה חמש שנים רצופות כשחנה מנהלת את החווה ביד רמה ומכשירה את הנערות לעבודה בגן הירק, בלול, ברפת ומשק הבית. מטרתה הייתה לחנך את הנערות הצעירות, שרובן הגיעו לבד, ללא הורים ומשפחה, להיות נשים עצמאיות, בעלות בטחון עצמי ומעל לכל לפתח בהן את האהבה לארץ ולחבר אותן לחזון הציוני.
"חוות העלמות" יצרה מציאות חדשה ביחס אל הנשים באותה תקופה. לא עוד נערה-משרתת שמוטלות עליה רק עבודות המטבח אלא נערה-פועלת שוות ערך לפועל העברי ולעיתים בעלת ידע בחקלאות רב ממנו.מהכנרת עוברת מייזל לתל-אביב, שם היא מקימה מטבח לפועלים החלוצים שהגיעו בעלייה השלישית וגם מנהלת קורסים לבישול. רוב החלוצים שהגיעו באותה תקופה ובינהם משוררים, סופרים רבים שהפכו אחר-כך לידועי שם, נהנו מארוחות חינם במטבחה של חנה מייזל תמורת כמה שורות מחורזות….
אולם החלום לקים בית ספר קרם עור וגידים רק בשנת 1923. מייזל מצליחה לגייס כספים ופותחת בנהלל בית ספר חקלאי לנערות. תנאי הקבלה היה אחד: "נערה בעלת כישרון ורצון לעבודה". מייזל הייתה מעורבת בכל תחום, מחמירה כשצריך, דורשת משמעת, חוקרת, בודקת ורואה הכל ויחד עם זאת "מתהלכת כחברה ואחות עם כל העובדות והתלמידות". היא לימדה את תלמידותיה להיטיב בהרכבה, לחרוש בדמעה, לקצור ברינה, אבל בעיקר ניסתה לעורר בהן את "ניצוץ החלוציות". אפשר להגיד שהפמיניזם החלוצי התגשם בנהלל במלואו. את חייה הפרטיים ניהלה בצניעות ביחד עם בעלה, אליעזר שוחט.
